שאלה זו היא שאלה יסודית וחשובה, שדנו בה כבר רבות מפרשי התורה, החל מהגמרא עד למפרשים הכי אחרונים, ובמיוחד הביאורים המיוחדים שנמצאים בתורת החסידות.
בתורה נאמר "כי האדם עץ השדה" (שופטים כ, יט) ושואלים בגמרא (תענית ז, א) "וכי אדם עץ [ה]שדה הוא" ומשיבים "אלא משום דכתיב: כי ממנו תאכל ואותו לא תכרות, וכתיב: אותו תשחית וכרת, הא כיצד? אם תלמיד חכם הגון הוא – ממנו תאכל (למוד הימנו, רש"י) ואותו לא תכרות, ואם לאו – אותו תשחית (סור מעליו, רש"י) וכרת".
משאלת הגמ' משמע שמהותו של האדם היא "עץ השדה" – החלק הצומח שבו, שבו מתגלה שרשו ומקורו בפנימיות הנפש.
וההסבר לכך הוא:
השכל אינו מוגדר ומותאם כ"כ לאופי האדם, כפי שאנו רואים, שאדם יכול להבין ולהשיג בשכלו ענין הנוגד לאופיו – הוא, משום שהשכל, ה"חי" שבאדם אינו קשור כל כך בגלוי לשרש שבנפש, בדיוק כשם ש"חי" שב"עולם גדול" אינו מחובר תמיד לשרשו, אלא יכול להיות באופנים שונים ומשונים.
משא"כהצומח שבנפש האדם, המדות והרגש שקיימת בהם מעין צמיחה מקטנות לגדלות, הן בעלות עוצמה רבה ביותר, כפי שאנו רואים, כך שקשה ביותר לגרום להן לשינוי "מקום", להחלפתן זו בזו: אדם שהוא איש חסד באופיו, קשה לו ביותר להשתנות ולהיהפך לאיש הגבורה, וכן להיפך. כי דוקא בחלק הצומח שבו, מתגלה שרשו ומקורו בפנימיות הנפש.
ומשום כך העבודה העיקרית של האדם אינה כל כך בשכל, אלא בעיקר עבודה של ברור וזיכוך המדות, כי תיקון המדות קשור לפנימיות הנפש. ולכן מגיע האדם לשלמותו דוקא על ידי עבודה זו, עד אשר גם שלמות שכל האדם – "וידעת" – מושגת על ידי השפעתו על מדות האדם – "והשבות אל לבבך".
וכדברי הגמ' "אם תלמיד חכם הגון ממנו תאכל" – שאין קיימת אצלו מעלת השכל והלימוד בלבד, אלא ששכלו משפיע על מדותיו, והוא מתנהג באופן "הגון". ודוקא ממנו יש ללמוד ולקבל, כי ה"אדם" יכול להיות מושלם, וניתן ללמוד ממנו, רק כאשר הוא "עץ השדה", שהחלק ה"צומח" שבו, מדותיו, הוא כראוי.
וכמו שהוא אצל כ"א באופן פרטי, כן הוא בנוגע לעם ישראל באופן כללי, צאצאי האבות, שקשורים ומחוברים אליהם. והקשר לא כ"כ בצד השכלי, אלא ברגש ובמידות, שהאבות הורישו המידות לבניהם אחריהם עד עולם. וירושה זו אינה קשורה כ"כ לדרגתם בשכל ובהשגת אלקות – כי השכל אינו מחובר כ"כ בגלוי לפנימיות ולעצמיות הניתנת בירושה. אלא העברת הירושה קשורה דוקא לעבודה במידות – אהבה יראה ורחמים, כי אופי המידות קשור מאוד לפנימיות הנפש.
ומכך יש ללמוד הוראה מיוחדת בעבודת ה':
מקור חיותו של היהודי היא התורה. ע"פ התורה נקבע הסדר שאלו ש"תורתם אומנתם" הם מועטים, ויהודים יוצאים ל"עולם" וצריכים לבצע שליחותם לעשות לו ית' דירה בתחתונים. ויש לזכור ש"האדם עץ השדה" – החיות בתורה ובמצוות שקיבל בהיותו שקוע בעולה של תורה צריכה להישאר עליו תמיד, עד שהוא חש שהוא קשור עתה אל התקופה ההיא. ומצד שני, על יושבי אוהל לדעת, שאין די בלימוד התורה בלבד, ויש צורך בלימוד באופן של "והשבות אל לבבך" וכך מתאחדת התורה באדם באופן של "לא שניתי" ובכל מצב יהיה קשור למקור. [ביאור זה מקורו בשיחת פ' שופטים מליקוטי שיחות חלק ג]
ובמקום נוסף נעמד הרבי על מאמר הספרי בהקשר לפסוק זה:
"כי האדם עץ השדה" ונאמר בספרי "מלמד שחייו של אדם אינו אלא מן האילן"; בגמרא נשאל "וכי האדם עץ שדה הוא? אלא.."
ביאור השאלה:
המדות שבאדם הם בחינת הצומח, ואילו יתרונו על החי הוא בבחינת החי שבו – השכל. והשאלה היא, שנכון אמנם ישנה מעלה בצומח – מדות, אבל כלום בכך מתבטא יתרונו של האדם; ובמיוחד ש"אדם" הוא מבטא את שכלו של האדם, התואר הנעלה שבו;
וע"כ מתרצת: תכליתו של שכל האדם הוא שישפיע על מדותיו, וזו דווקא שלימות האדם. ע"י שהשכל משפיע במידות, הוא מתעלה לשלימות של "וידעת";
ובעומק יותר: בשכל עצמו ישנו בחינת "דומם צומח כו'" ובחינת "אדם" מסמלת את עצם השכל הנעלה מלהשתייך למדות. וע"ז שואלת הגמ' "וכי אדם עץ שדה הוא"? – מדוע צריכים את עצם השכל כדי להשפיע על המדות. ועונה, שכשם שבאילן הפירות צומחים מהפרחים, אך הם צריכים לגוף האילן ושרשו, כך הוא גם בנוגע לאדם שבשכל: אף שהוא נעלה מלהיות מקור ושייכות ישירה למידות, מ"מ, תכלית עצם השכל היא להשפיע על המדות.
ומכל זה נראה באופן ברור כיצד משווים בין האדם לבין שכלו, כי באמת בזה הוא התכלית והיסוד של חיי האדם עלי אדמות.
