לפני שניגש להסבר על הפרטים של ד' המינים, נקדים בכללות את המשמעות של כללות ימי חג הסוכות 'זמן שמחתנו' – שהם זמן המסוגל ליצירת אחדות. כשיהודי שמח ואוהב, קל לו להתחבר ולהתאחד עם אחרים.
ימי החג הם ימים שמסוגלים לגרום לאדם לצאת מהמקום המכווץ שבנפשו ולהאיר פנים כלפי הסביבה: ראשית לסביבה הקרובה – בני המשפחה, החברים בבית הכנסת וכדומה; אך גם לסביבה הרחוקה יותר: לכל יהודי באשר הוא.
לאחדות פנים רבות. בחסידות מוסבר שהאחדות באה לידי ביטוי בעיקר בשני ממדים, כנגד שתי המצוות העיקריות שבחג – הישיבה בסוכה וארבעת המינים.
על הסוכה נאמר: "ראויים כל ישראל לשבת בסוכה אחת". הסוכה מאחדת בתוכה את כל ישראל, אנשים מכל הסוגים, החל מהאושפיזין (הכלליים והחסידיים) שבאים לבקר אותנו, שהם הנשמות הכלליות של עם ישראל, ועד לאנשים הפשוטים.
זו אחדות שנוצרת על ידי חשיפת הפנימיות, שמתוכה מתגלה שכולנו מהות רוחנית אחת, ודרך ההתקשרות והביטול אל נשיאי ישראל שבכל דור.
כשהאדם רחוק תודעתית מהמשמעות האמיתית של עצמו ונמצא בעולם חיצוני של 'ישות', הוא חש שגם בני משפחתו, שאמורים להיות האנשים הקרובים אליו ביותר, זרים ורחוקים ממנו, כי החוויה העיקרית שלו היא 'אני ואפסי עוד'.
אך לאחר העבודה של ראש השנה ויום הכיפורים, שבה מתגלה פנימיות הלב, הוא מסוגל להתחבר אל כולם, ולהיות חלק מן הכלל, כי מצד העצמיות אין הבדל איש לרעהו, וכלשון בתניא פרק ל"ב: ש"כולם מתאימות ואב אחד לכולנה". כולם יחד ב'מקיף' של הסוכה.
לאחר מכן אנו צריכים לגלות את רובד האחדות בממד נוסף, דרך המצווה של ארבעת המינים.
כידוע, ארבעת המינים מסמלים סוגים שונים בעם ישראל. אחדות זו שונה מקודמתה: הגורם המאחד איננו המכנה המשותף לכולם – ההיבטים שבהם כולם שווים זה לזה, אלא השוני – ההכרה בהבדלים שבין איש לרעהו, ונתינת מקום וכבוד להבדלים האלה.
הרבי מביא את הטעם בבחירת ד' מינים אלו לסמל את האחדות, מאחר שכל אחד מהם בפני עצמו מסמל סוג מסוים של אחדות. אם כן, כל אחד מארבעת המינים מסמל גוון אחר של אחדות.
ההדס: האחדות שבהדסים טמונה במבנה המיוחד שלהם. הדס כשר הוא הדס שבו העלים מסודרים בשלשות – כל שלושה עלים יוצאים מנקודה אחת, "תלתא בחד קינא". לעומתו, הדס שוטה, הפסול לברכה, הוא הדס שכל עלה 'לעצמו' – יוצא מנקודה משלו.
בתרגום לעולם הנפשי אפשר לומר שאחדות זו נובעת מהכרת השורש, כולנו בני אברהם יצחק ויעקב (כמובא ששלושת העלים של ההדס הם כנגד ג' האבות), כאחים שיש להם שורש משותף.
כזאת היא גם האחדות של בני זוג – שנוצרת משום שבשורש הם נשמה אחת. אומנם היא ירדה לעולם בשני גופים נפרדים, אבל כשזוכרים שהשורש משותף ("דע מאין באת") – קל להיות באחדות.
הערבה: האחדות שבערבה קשורה לדרך הגידול, כלשון הגמרא "גדלים באחווה". בחסידות מוסבר שהערבה מסמלת את היהודים הפשוטים, שבהם הנשמה מאירה בגילוי, בתמימות ובפשטות. זו אחדות שנובעת מעצם הידיעה שאנו יהודים שחיים יחד. בתרגום לקשר הזוגי – נוכל לומר שאחדות זו מתפתחת מעצם החיים יחד ויצירת קשרי החברות.
הלולב: האחדות של הלולב באה לידי ביטוי בעליו הדבוקים (כפות תמרים) והכפולים (כל עלה מורכב למעשה משני עלים). בחסידות מובא שהשם 'לולב' מורכב משני חלקים: 'לו–לב', והוא מסמל את רגש האהבה והתענוג שמחבר ומאחד בין יהודים.
שורש האהבה טמון בהתקשרות לנשיא והמלך אשר הוא "לב כל קהל ישראל", וכידוע פרי עץ התמר (שהלולב הוא ענף מענפיו) הוא כנגד הצדיק – "צדיק כתמר יפרח".
האתרוג: על האתרוג נאמר שהוא פרי הגדל משנה לשנה. הוא איננו פרי חד־עונתי, אלא גדל לכל אורך השנה.
ברמה התודעתית זו אחדות של כל המצבים שהאדם חווה בחייו: מצבים של טוב וחסד גלויים (הדומים לקיץ) וגם מצבים שמציבים בדרכו אתגרים וניסיונות (ודומים לחורף וכדומה). האתרוג מחזיק מעמד גם בעונות הקשות, ולא זו בלבד אלא הוא מוסיף וצומח מהם.
כידוע, יש אנשים שקשיים מחשלים אותם ודווקא בהם בולטת יכולתם להחזיק מעמד; וכשמגיעים 'אל המנוחה ואל הנחלה' והכול מסתדר – הם 'הולכים לאיבוד'. ויש – להפך: אנשים שבזמנים שבהם הכול טוב צומחים, אך בזמני אתגר וקושי – מתמוטטים. אחדות אמיתית היא היכולת לשאת מצבים שונים ולדעת שהם משלימים זה את זה.
לשם כך צריך ביטול. זהו סודו של האתרוג, שראשי התיבות שלו הם "אל תביאני רגל גאוה". כאשר האדם לא מרוכז רק בעצמו, הוא מסוגל לשאת ולצמוח ממגוון מצבים, תקופות ועונות השנה.
שנה – מלשון שינוי. במהלך השנה האדם עובר שינויים, אך כל עוד הוא יודע שכל מה שיש לו מגיע מלמעלה – הוא מסוגל לצמוח באמת.
מייד לאחר חג סוכות מגיע שמיני עצרת ושמחת תורה. בכוח השמחה הגדולה של שמחת תורה, פועלים וממשיכים את הכתיבה והחתימה הטובה, לשנה של גאולה כפשוטו ממש.
