בראשית הנשיאות הורגלו החסידים לפנות אל הרבי בכל שאלה ובעיה, הן שאלות הנוגעות לחיי היום־יום של הפרט הן שאלות כלליות שעניינן הנהגה וצו השעה. קהל החסידים התרגל לקבל תשובות ברורות ומפורשות לכל שאלה.
ככל שנקפו השנים השתנתה השיטה: ה'יחידות הפרטית' הפכה ל'יחידות כללית'. ביטויים כגון "כעצת ידידים מבינים" ודומיו בתשובותיו של הרבי הפכו שכיחים יותר ויותר, ובהמשך – השיחה הידועה של כ"ח בניסן תשנ"א: "אני את שלי עשיתי, והנני מוסר העניין אליכם…". ובפרט לאחר הזמן של כ"ז באדר, ואח"כ ג' בתמוז, ודאי שגם היום הרבי מורה דרך ומשיא עצות, כפי שרואים במוחש, אבל החשיבות המיוחסת לעבודה מצד כל אחד ואחד, על פי הבנתו ומבלי שיינתנו לו הוראות מדויקות לפעול לפיהן – גוברת.
בהתבוננות שטחית נראה שבאופן זה טמון חיסרון, לפחות מבחינתנו – המקבלים, משום שלא תמיד אנו זוכים למענה ברור ישיר, ומי מאיתנו אינו רוצה לקבל הוראה ברורה וישירה מהרבי, ללא שום העלם והסתר וללא שום פרשנות?! אך בהיותנו יהודים חסידים המאמינים שאנו מתקדמים אל הגאולה, נדרשת מאיתנו התבוננות מעמיקה, ומתוכה נוכל ללמוד הוראה והדרכה חינוכית בדרך אפשר מעִניָין זה.
יחס של בגרות
להבנת הדברים יש להקדים את המובא בפרשת חוקת (שחלה תמיד בסמיכות לג' בתמוז), על הציווי שניתן למשה להוציא סלע מן המים בעזרת דיבור, ועל השינוי ששינה משה מן הציווי (תחת לדבר אל הסלע – הכה בו).
וידועה התמיהה: הכיצד ייתכן שמשה רבנו המרה פי ה' והכה את הסלע ולא דיבר אליו?! על חומרת החטא אנו לומדים מחומרת העונש. בשל מעשהו נשללה ממשה הזכות להכניס את עַם ישראל לארץ, עניין שגרר בעקבותיו עיכוב הגאולה כולה, שכן ידוע שאילו הכניס משה את ישראל לארץ ישראל, הייתה באה הגאולה האמיתית והשלמה, ולא היו יוצאים לגלות.
הסברים רבים נאמרו על פרשה זו. נתמקד בהסבר שכותב אדמו"ר מהר"ש (ד"ה שחורה אני תר"ל על יסוד דברי המדרש):
הסלע מסמל את בני ישראל, והסיבה שמשה הכה את הסלע הייתה בגלל המחשבה שהָעָם נמצא במצב של 'קטנות' ואיננו מסוגל להבין מילים. כשם שיש מצבים שבהם ילד קטן אינו מבין שמדברים אליו, וכדי להבהיר לו מה עליו לעשות או ממה עליו להימנע, יש לנקוט כפייה ו"הכאה", כך קרה גם במקרה הזה. הכאת הסלע ביטאה שעַם ישראל נמצא במצב של 'קטנות', ובהיותו במצב זה – אין הוא ראוי להיכנס לארץ ישראל.
כוונת ה' בציווי למשה לדבר אל הסלע הייתה להביא את עַם ישראל למצב של 'גדלות', מצב שבו אין צורך בכפייה או בהכאה כלל, אלא די בדיבור בלבד כדי להניעם. אילו היו מגיעים למצב הזה, היו נכנסים לארץ ישראל וזוכים לגאולה האמיתית והשלמה. עד כאן תוכן דבריו של האדמו"ר מהר"ש בקצרה.
מדברים אלו אנו מבינים כי התנאי שחייב להתקיים כדי שתתאפשר הכניסה לארץ ישראל, כלומר ההגעה אל הגאולה האמיתית והשלמה, הוא מצב של 'גדלות'. כל עוד עַם ישראל טרם הגיע למצב הזה, ונדרשות כפייה ואפילו הכאה כדי שיקיים את ציווי ה', התנאי לא התקיים, ומצב הָעָם אינו מאפשר להכניסם לארץ ישראל.
שלא יישארו קטנים
כך גם בשדה החינוך: כשהילד רך בשנים, יכולת ההבנה שלו מועטת, ודברים רבים נשגבים מהבנתו. בתקופה זו הסברים ושכנועים הם חסרי תועלת, והילד זקוק להנחיות ברורות שאותן יש לומר בתקיפות. ככל שהילד יגדל, יכולת ההבנה שלו תגדל ותתפתח, ואזי יהיה די בדיבורים בלבד; וכשיוסיף ויתבגר, גם הצורך בדיבורים יפחת, ודי יהיה ברמז קל. וכאשר יגיע ל'גדלות' אמיתית – גם הרמז יהיה מיותר ולא יהיה בו צורך עוד. הבחור הבוגר יהיה מסוגל להבין את הדברים בשלמותם ולאמיתותם בכוחות עצמו.
חינוך אמיתי מציב את המתחנך במקום של 'גדלות', במקום שסומכים עליו ולא מתנהגים אליו כל הזמן כפי שגננת נוהגת בילדים המתחנכים בגנהּ, שנוהגת לומר להם מה לעשות ואיך לעשות, ואינה סומכת עליהם שידעו את הדברים בעצמם. מובן שקל ונוח יותר לקבל הנחיות ברורות ומדויקות, שכן הסיכוי לטעות קטן וייתכן שאפילו נעלם, אבל יש גם 'צד שני למטבע': המתחנך נמצא כל הזמן במצב של 'קטנות' ואיננו מצליח לגדול באמת.
כלל זה הוא כלל גדול בחינוך. הן ביחס הנכון של מורה ומלמד לתלמידים הן ביחס הנכון של ההורה לילדיו. ככל שההורה ישכיל לטעת בילד את התחושה שהוא סומך עליו ומאמין בו (ומובן שזה נובע לכל לראש מאמונה פנימית של ההורה או של המחנך בילד, כי בלעדי אמונה זו, המחנך לא יוכל לטעת בילד את התחושה הזאת), הילד יתייחס אל עצמו ב'גדלות' פנימית ויוכל להתקדם הלאה.
לעומת זאת, אם השדר שהילד יקלוט ילמד אותו שהוא זקוק למבוגר כל הזמן, ואיננו מסוגל לעשות דברים בעצמו, ואיש אינו סומך עליו – תחושת ה'קטנות' שבו תתעצם, והוא לא יוכל להתקדם ולהתפתח להיות בוגר עצמאי.
כלל זה נכון גם ביחס של משפיע או מחנך כלפי מושפעיו הבוגרים. אם המחנך ימשיך לומר להם על כל צעד ושעל כיצד עליהם לנהוג ומה עליהם לעשות, ויתרה מזאת, הוא גם ימתח עליהם ביקורת בעקבות כל טעות או סטייה מן הדרך, אומנם הסיכוי שלא יטעו – יגבר, אבל הם יישארו 'קטנים' ותלויים בו, ולא 'יגדלו' ויתבגרו באמת.
ועל זה הדרך אפשר לומר בקשר להנהגה בזמן הזה – שאין אנו רואים את הרבי בגלוי, ונראה שנדרשת מאיתנו עבודה שאותה נעשה בכוח עצמנו.
הרבי, משה רבנו של הדור שלנו, מעוניין להכניס אותנו לארץ ישראל ולהביא אותנו אל הגאולה השלמה. וכנזכר לעיל, מתורת הרבי מהר"ש, כדי שהדבר יתאפשר עלינו להיות במצב של בגרות ו'גדלות', שכן עַם שזקוק תדיר לגערה, צעקה וכפייה, איננו ראוי להיכנס לארץ.
הרבי יכול לתת לנו הוראות מפורשות מה לעשות על כל צעד ושעל, אבל אז פירוש הדבר שהוא אינו סומך עלינו, שאנחנו במצב של 'קטנות'; ואם זה מצבנו, אזי בדומה לילד הקטן, אנו זקוקים להדרכה פרטנית במקרה הטוב, ובמקרה הטוב פחות – לגערה וליד קשה.
בשינוי שתיארנו לעיל, שככל שעברו השנים בנשיאותו של הרבי, ההוראות הישירות כיצד לפעול הלכו ופחתו, יש משום עדות לצורך שלנו 'לגדול' ולעובדה שהרבי סומך עלינו.
כפי שהרבי מדגיש פעמים רבות, כל דבר שקורה אצל נשיא הדור, נעשה בהסכמתו המלאה. הרבי הדגיש עניין זה פעמים רבות בקשר למאסר ולגאולה של הרבי הריי"ץ וכן בקשר לחיסרון בכוח הדיבור שבו (בשיחה הידועה מג' בשבט תשנ"ב). על פי כלל זה ברור שכל המאורע של ג' בתמוז, אף הוא ברצונו ובהסכמתו של הרבי.
ואולי הפירוש בזה כנ"ל, שבזה הרבי מראה באופן הברור ביותר כי עלינו, הדור השביעי, הוא סומך בצורה השלמה ביותר, והוא בוטח בנו שנהיה מסוגלים להעביר ולהפיץ את המסר של בשורת הגאולה. ובזה גופא שהוא מתעלם מאיתנו ואינו מראה את עצמו אלינו, הוא בעצם אומר לנו: "אתם מסוגלים לבצע את השליחות בעצמכם. אני מאמין בכם". וכפי שהובא לעיל מהלימוד בפרשת חוקת, שלב זה הכרחי להבאת הגאולה.
רבים ניסו להספיד את עדת החסידים לאחר ג' בתמוז. הם היו בטוחים שיהיה שבר גדול, וחס ושלום התפרקות של כל החבילה, היל"ת, אך השנים הוכיחו שקרה בדיוק ההפך: הפצת המעיינות, השליחות של הרבי והטמעת בשורת הגאולה בכל העולם כולו הגיעו לשיאים חדשים. אנחנו לא סמכנו על עצמנו. חששנו מעצמנו, אבל הרבי סומך עלינו. הוא מטיל עלינו את האחריות, והוא סמוך ובטוח שנמלא את משימתנו ושליחותנו בשלמות.
במאמרי החסידות מבואר שהדברים נוגעים גם לחיים האישיים של כל אחד ואחד. התנהגות של האדם באופן של 'קטנות' כאן למטה, גוררת את היחס המתאים להתנהגות כזאת מלמעלה, ולהפך: התנהגות של האדם כאן למטה באופן של 'גדלות' מושכת כלפיו מלמעלה, בדרך של 'מידה כנגד מידה', יחס המתאים למצב של 'גדלות'.
מסקנת הדברים מהנ"ל: יש להתבונן שההעלם וההסתר, אף שהם רק בחיצוניות וכו', מטרתם לומר לנו שעל כל אחד מאיתנו לקבל אחריות אישית לתפקידו ולשליחותו בעולם; על כולנו להתנהג באופן המבטא 'גדלות' ולהבין שהרבי סומך עלינו שנביא את הגאולה. הוא רואה בנו יכולים וראויים להוביל את המהלך העצום הזה של גילוי השכינה בעולם הגשמי. ואם הרבי מאמין בנו, הבה נאמין גם אנו בעצמנו, ונמלא את השליחות שהוטלה עלינו.
מלבד זאת, נלמד מהרבי את ההנהגה הזאת ונלך לאורהּ בעשייה החינוכית שלנו: נאמין בכל ליבנו במושפעים שלנו – בילדים שלנו, בתלמידים שלנו – נסמוך עליהם ונתייחס אליהם באופן של 'גדלות'; לא נראה בהם רק 'מלינים' ו'מורים' (כלשון התורה בפרשת חוקת הנ"ל) אלא בני אדם אחראים שניחנו בכוחות אדירים והם מסוגלים לבצע את מה שמוטל עליהם.
אין ספק שהאמונה הזאת תגלה את הכוחות הפנימיים ותאפשר לנו ולהם להגיע ל'גאולה פרטית' וממנה ל'גאולה כללית' תכף ומייד ממש.
