בשער של ספר התניא, כותב אדמו"ר הזקן כך: "ליקוטי אמרים. חלק ראשון. הנקרא בשם ספר של בינונים. מלוקט מפי ספרים ומפי סופרים קדושי עליון נשמתם עדן. מיוסד על פסוק כי קרוב אליך הדבר מאוד בפיך ובלבבך לעשותו. לבאר היטב איך הוא קרוב מאוד בדרך ארוכה וקצרה בעזרת השם יתברך".

בביאור מילים אלו, שמהוות בעצם את היסוד לספר התניא, את הגדרת התפקיד שלו, נאמרו ביאורים רבים, ומלוקטים הם בספרי ביאורי התניא השונים. החל מהספר הבסיסי "שיעורים בספר התניא" ועד שאר הספרים שיוצאים עד עצם היום הזה.

להלן נתמקד לפי כמה ביאורים, וכמובן, כפי שהקדמנו, ישנם ביאורים נוספים בעניין.

יש כאלו שמפרשים כוונת אדה"ז ב"בדרך ארוכה וקצרה" לשתי הדרכים המבוארות בספר התניא, הדרך הא' — אהבה ויראה הבאות ע"י התבוננות — כמבואר בתניא פט"ז ופי"ז; והדרך הב' — ע"י שהאדם מעורר בעצמו אהבתו הטבעית לה' אחד, כמבואר בפי"ח ואילך:

וההסבר בזה הוא - שהדרך הא' היא "דרך ארוכה", כי האהבה באה ונולדה ע"י עבודת האדם בהתבוננות בגדולת ה', שענין זה באופן שיוליד אהבה ויראה בלבו של אדם (או אפילו במוח) קשור עם יגיעה וזמן ארוך,

והדרך הב' היא "דרך קצרה", לפי שבה אין האדם מוליד בלבו אהבה ויראה לה', אלא רק זוכר ומעורר אהבתו המסותרת שישנה בלב כל ישראל בעצם.

וכמובן וגם פשוט, שלהוליד רגש אמיתי של אהבה בלב, ע"י שמתבוננים ומעמיקים בגדולתו של הקב"ה, עד שנולדת מזה אהבה ויראה אמיתיות, הנה זה קשור עם זמן של יגיעה ארוך, ובזה היא הכוונה "דרך ארוכה".

ואילו, לעורר את האהבה המסותרת שקיימת בלבו של כל אחד ואחד מישראל, זה נקרא "דרך קצרה". כי לא צריכים להוליד פה משהו חדש, אלא רק לעורר את הדבר שקיים בתוך כל יהודי.

וכפי שמאריך אדמו"ר הזקן להסביר בגוף ספר התניא, שהאהבה המסותרת שקיימת אצל כל יהודי ויהודי היא ניתנה לו בירושה מהאבות הקדושים. והיא קיימת אצלו תמיד. וכשבאים לידי נסיון בדבר אמונה, הנה אהבה מסותרת זו מתגלה אפילו אצל הקל שבקלים ופושע ישראל השם ישמרנו, שמוכן למסור נפשו על קדושת השם.

בליקוטי שיחות חל"ד, שיחה א' לפרשת נצבים, מביא הרבי פירוש נוסף שאפשר לומר בכוונת "דרך ארוכה וקצרה".

דבאופן הקירוב דתורה ומצוות ("קרוב מאוד") לבני ישראל עצמם יש שני אופנים — "דרך ארוכה" או "דרך קצרה", והם שני האופנים דעבודת צדיקים ועבודת בעלי תשובה:

עבודת הצדיקים, שהם כמו ש"עשה האלקים את האדם ישר", זוהי "דרך קצרה", בלי בלבולים — לומד תורה ומקיים מצות ודבק בהשם.

ואילו עבודת התשובה, שבאה לאחרי ש"המה בקשו חשבונות רבים", היא "דרך ארוכה", שיש להם בלבולים כו', עד שלאחרי אריכות הדרך באים סוף סוף לדרך העולה בית א­ל.

ומסביר שם, שאין שתי הדרכים קיימות רק אצל צדיק ובעל תשובה בפשטות הענינים, אלא ישנן בכל אחד ואחד מישראל.

ישנה עבודת ה' בכל לבבך ובכל נפשך, באופן של סדר והגבלה, שהיא בכללות עבודת הצדיקים, הדרך הקצרה. ואילו העבודה של בכל מאודך, למעלה ממדידה והגבלה, היא עבודת הבעל תשובה, שהיא הדרך הארוכה.

ושתי הדרכים מבוארות בכתוב "כי קרוב אליך הדבר מאוד בפיך ובלבבך לעשותו" -  כי בגלוי צריכה להיות עבודה מסודרת בקיום התומ"צ, ולעבוד את ה' בכל לבבך ובכל נפשך, אמנם בפנימיות צריך שיורגש בכל אחד מישראל שקיום התומ"צ תוכנו הוא ששב אל ה' בלשון הכתוב והרוח תשוב אל האלקים אשר נתנה, שמשיב הנפש למקורה ושרשה ולדבקה בהקב"ה — בהיותו נשמה בגוף.

במקום נוסף, ביאר הרבי, שהכוונה היא בכלל על הדרך של החסידות, הדורשת הבנה והשגה באלוקות גם בשכל של הנפש הבהמית. ואין לחשוב שכיון שתובעים שלימוד פנימיות התורה יהי' באופן המובן בשכל של הגוף ונפש הבהמית, הרי זה דבר בלתי אפשרי, כי אם ליחידי סגולה בלבד, אלא צריכים לדעת שענין זה "מיוסד על פסוק כי קרוב אליך הדבר מאוד", וכיון ש"התורה היא נצחית" (כמובא בתניא), הרי זה נאמר על כל הדורות ועל כל המקומות ולכל אחד מישראל בפרט.

"וממשיך לבאר, שאין לקוות שכאשר יפתח את ספר התניא, הנה כעבור חמש דקות יהי' כבר צדיק גמור וחסיד גמור, והוא כבר מאוחד עם הרבי, "פּאַני בראַט" (ידיד מקורב)... ויכול כבר לילך לישון;

אלא אומרים לו: עליך לדעת שזוהי "דרך ארוכה", אבל באמת הרי זו "דרך קצרה" למילוי שליחותו, כיון שבדרך זו יש לו את ה"בעזה"י", ש"הקב"ה עוזרו" שיהי' אדם השלם לא רק במעשה ובמדות חג"ת, אלא גם בחב"ד שבנפש, ע"י נגלה דתורה ונסתר דתורה, כך, שאמיתית ההתאחדות עם הקב"ה היא "בדרך ארוכה וקצרה"".

ויהי רצון, שנעשה את העבודה המוטלת עלינו כמו שצריך, בדרך ארוכה וקצרה, ונביא לידי גילוי משיח צדקנו תיכף ומייד ממש.