כדי להבין את הסיבה לכך שתורת החסידות נמשלה דווקא לשמן, צריכים להקדים תחילה בקצרה את מהותה וענינה של תורת החסידות.
בקונטרס מיוחד – קונטרס ענינה של תורת החסידות – מסביר הרבי באריכות את תוכנה וענינה של תורת החסידות.
כדי להסביר את מהותה של תורת החסידות, מביא הרבי את הכלל "משכרה נדע מהותה" – היינו שמהבנת מהות השכר שמגיע כתוצאה מגילוי תורת החסידות, נוכל להבין את מהותה של תורת החסידות עצמה.
הבעל שם טוב עלה להיכלו של משיח ושאלו – "אימתי אתי מר"?, וענה לו מלך המשיח – "לכשיפוצו מעיינותיך חוצה". שע"י הפצת המעיינות של תורת החסידות, מביאים לגילוי של מלך המשיח בעולם.
בביאת המשיח יתחדשו כמה וכמה ענינים נעלים. וכמו: גאולת ישראל (והשכינה) מהגלות; למעלה מזה: "יהיו ישראל חכמים גדולים ויודעים דברים הסתומים וישיגו דעת בוראם כו' מלאה הארץ דיעה את הוי' כו'"; למעלה מזה: שינוי וחידוש במעשה בראשית, ועוד ענינים נעלים.
אמנם, מבהיר שם הרבי – כל ענינים אלה – אף שגדול ורב העילוי וההפלאה שבהם – אינם אלא הסתעפות מנקודתו העיקרית של משיח.
ענינו העיקרי של משיח הוא – יחידה. כידוע, שדוד זכה לבחינת נפש, אליהו – לרוח, משה – לנשמה, אדם הראשון – לחיה, ומשיח יזכה ליחידה.
מעלתה של בחינת היחידה על שאר הבחינות – נפש, רוח, נשמה וחיה היא – שארבעת הבחינות הן מדרגות פרטיות, ואילו בחינת היחידה היא עצם הנשמה שלמעלה מגדר פרטים. וכמו שרמוז בשמה – יחידה.
ולמרות שלבסוף אנחנו יודעים שארבע הבחינות (נרנ"ח) נמשכות מבחינת היחידה, מסביר שם הרבי, שאין הכוונה שהיחידה היא בגדר מקור ו"כלל" לפרטים האלו, אלא שממנה נמצאות ד' הבחינות. כי היחידה היא בעצם אחדות פשוטה שמושללת לגמרי משייכות לפרטים.
וכמו שבכל נשמה פרטית, בחי' היחידה היא נקודה העצמית של הנשמה, כן הוא ב(החיות ו)הנשמה של כללות ההשתלשלות, שבחי' היחידה שבה (בחינתו של משיח) היא – עצם נקודת החיות שלמעלה מגדר ציור. ומנקודה זו, מסתעפות כל מעלות הפרטיות, נרנ"ח דכללות,
כי עצם החיות הוא בלתי מוגבל. והבל"ג שלו אינו רק בענין הנצחיות, שאיננו נתפס בשינויי הזמן כי כל עצם בלתי משתנה, אלא גם בענין האיכות והמעלה, ששלם הוא בתכלית השלימות. ולכן, כשתומשך בעולמות בחי' היחידה ויחיו בחיות עצמי, יהיו במילא בתכלית המעלה והשלימות.
ולאחרי שהובהר העניין של הפצת תורת החסידות, שזהו העניין של ביאת המשיח, נוכל להבין גם את מהותה של תורת החסידות –
כל החידושים שהחסידות חידשה (בתורה, בעבודת האדם, בכללות העולם), אינם חידושים שכל אחד ואחד הוא חידוש בפני עצמו, אלא שתורת החסידות היא בעצם חיות חדשה – חיות עצמי של בחי' היחידה.
ובזמן שנמשכה החיות החדשה הזאת בעולם – בזמן שהתגלתה תורת החסידות ע"י הבעל שם טוב, ועל ידי אדמו"ר הזקן, התחילו כל הענינים של העולם לחיות בחיות חדש – חיות עצמי, ובמילא נתחדשו בהם כמה וכמה ענינים.
ולאחרי כל הביאור הזה יובן מדוע תורת החסידות נמשלה לשמן – רזין דרזין –
התכונה של שמן היא שהוא נקודת התמצית של כל דבר. באידיש זה נקרא ה"עסענץ". ומכיוון שהוא נקודת התמצית, מוכרח ומובן שהוא מובדל מכל דבר ודבר –
כי באם היתה לו שייכות לדבר פרטי, לא הי' יכול להיות נקודת התמצית של כל דבר, אלא שהוא בחי' "עצמי", ולהיותו עצמי, נמצא הוא בכל דבר, כי העצמי נמצא בכל.
ומסביר שם הרבי, שעניין זה כמו כל הענינים שבפנימיות התורה, מתבטא גם בנגלה דתורה, עד בהלכה למעשה: מצד אחד, השמן אינו מתערב בשאר משקין, ולאידך גיסא, מפעפע הוא בכל דבר.
ולכן נמשלה תורת החסידות לשמן, כי גם בה – שתי תכונות אלו: מצד ענינה העצמי – אינה מתערבת בשום דבר – עצם נקודת החיות שלמעלה מהתפשטות, ולאידך גיסא – מתפשטת היא ומפעפעת בכל דבר ודבר.
ומוסיף שם הרבי: "החיות שתורת החסידות מכניסה בכל עניני העולם (קטן זה האדם, והעולם – כפשוטו), נמשכת מהחיות שחסידות מכניסה בכל עניני התורה ובאה ע"י חיות זו. כי כל עניני הבריאה נמשכים מהתורה ובאים על ידה.
בתורה – ד' חלקים: פשט, רמז, דרוש, סוד. ותורת החסידות מכניסה חיות בכל אחד מהם. אשר
– נוסף על זה שבתורת החסידות באו ביאורים לענינים שונים שבכל ד' חלקי התורה (שגם זה, שולל את הסברא שהחסידות באה בכדי לבאר את חלק ה"סוד" שבתורה בלבד) –
לימוד החסידות מכניס חיות בכל ענין וענין (בכל חלקי הפרד"ס שבו) שלומדים בתורה, ש"חי" הוא באופן אחר לגמרי, בחיות עצמי. וחיות זה, מוסיף גם בהירות ועומק יותר בהבנת הענין".
זהו ההסבר בכללות על כך שתורת החסידות נמשלה לשמן, וכמובן שישנם ביאורים נוספים, מכיוונים אחרים, וזו נקודת הביאור בכללות.
כדי לראות את הביאור בשלימות, צריכים לעיין במקור הדברים, ובמקומות נוספים שצויינו שם.
