בכדי לענות על שאלה זו יש לדון בפרטים הבאים: א) מה גדרו של הקדיש שלפני תפילת שחרית, ועל מי הוא חל מעיקר הדין, על השליח ציבור או על חיוב של אבלות. גב) האם אדם שהחל לומר קדיש שאינו מחוייב בו, האם עליו להפסיק או כיון שהתחיל ימשיך לאומרו.
ראשית יש להביא את המובא בשולחן ערוך הרב אורח חיים סימן נ סעיף א, שקבעו חכמים לשנות לאחר פרשת התמיד את פרק איזהו מקומן וכן את ברייתא דרבי ישמעאל. והטעם בכדי שיזכה כל אדם ללמוד בכל יום 'מקרא משנה ותלמוד'. שברייתא דרבי ישמעאל היא במקום תלמוד, שהמדרש נחשב כתלמוד.
ומה שבחרו דוקא בברייתא זו הוא מפני שהיא תחילת תורת כוהנים – שהוא ראש לכל פרשת הקרבנות, לכן קבעו אותה לאחר אמירת הקרבנות. וכן משנת איזהו מקומן קבעו לומר אותה לאחר פרשת התמיד, משום שנאמר ובכל מקום מקטר מוגש לשמי, ושאלו חכמים וכי בכל מקום מקטירים ומגישים? אלא אלו תלמידי חכמים שעוסקים בהלכות עבודה בכל יום, שאזי בכל מקום שהם מעלה אני עליהם כאלו מקטירים ומגישים לשמי. ועוד, מפני שבפרק זה אין בו מחלוקת והוא משנה ברורה למשה מסיני.
ואולם, אין קריאת פרק זה וברייתא זו עולה ללימוד משנה ותלמוד, אלא למי שמבין, אבל מי שאינו מבין, צריך ללמוד ולהבין, שאם לא כן אינו נחשב ללימוד, שאף בתפלה מוטב להתפלל בלשון שמבין, אלא שיש לומר שאף שהוא אינו מבין, הקדוש ברוך הוא יודע כוונתו ומבין. אבל אם אומר המשנה ואינו מבין, אינו נקרא לימוד כלל.
אך אין זה ממש בגדר לימוד, ולכן מה שנהגו בכמה מקומות שאין אומרים איזהו מקומן בבית האבל – מפני שהוא אסור בתלמוד תורה – אין זה נכון, מאחר וכל דבר שהוא חלק מסדר היום, אין בו משום תלמוד תורה לאבל, כמבואר בסימן תקנד.
וכן הביא במשנה ברורה סימן נ סימן קטן ב, והוסיף, שבפרט עמי הארצות צריך שיבינו את הפירוש של המשניות והברייתא בכדי שיצאו בזה ידי לימוד מקרא ומשנה וגמרא שצריך האדם ללמוד בכל יום. בנוסף הביא מה שכתב בעל שני לוחות הברית, שכאשר האדם אומר פרק איזהו מקומן, או במה מדליקים, או פיטום הקטורת, יעשה באמירתו קול ניגון של קריאת משניות.
ולאחר הברייתא נהגו לומר את המשנה – יהי רצון שיבנה בית המקדש, ומקורו במסכת אבות פרק ה' משנה כב. ומקור קביעת מקומה כאן מובא לראשונה במחזור ויטרי. ובטעם אמירתה מובא, כי לאחר שקיימנו 'ונשלמה פרים שפתינו' באמירת הקרבנות, אזי מתפללים אנו שיבנה בית המקדש ונקריב הקרבנות בפועל, ואולם גם אז לא תמוש התורה מפינו ויהיה לנו חלק בתורה, שעל ידה נוכל לעבוד את ה' ביראה, כימי עולם – ימי משה רבינו שהיו הקרבנות ערבים להשם יתברך, כפי שנאמר בפסוק בויקרא ט' – ותצא אש מלפני ה' ותאכל את העולה ואת החלבים. וכשנים קדמוניות – זהו כימי שלמה בו נאמר בדברי הימים פרק ז', ואש ירדה מן השמים ותאכל את העולה והזבחים.
ולאחר מכן אומרים 'קדיש דרבנן', והוזכר קדיש זה במגן אברהם בסימן נא סימן קטן ג' בשם כנסת הגדולה, שיש אומרים את הקדיש קודם ברוך שאמר, ויש שאומרים אות לאחר אמירת יהי רצון – קודם הודו.
ועל פי קבלת האריז"ל קדיש זה הוא חובה, כמובא בפרי עץ חיים וכן הוא בסידורי האריז"ל (סדר איזהו מקומן), כי בין עולם לעולם תיקנו לומר קדיש, ועד כאן הוא עולם העשיה, ומכאן מתחיל עולם היצירה עד יוצר אור – ששם הוא כנגד עולם הבריאה. ותפילת שמונה עשרה הוא עולם האצילות, רק שמחמת הצורך לסמוך גאולה לתפילה לא אומרים שם קדיש.
ומבואר בספר שער הכולל פרק ג' אות כז, שמטעם זה אין הקפדה לסיים את אמירת המשניות והברייתא באגדת ר' חנניא בן עקשיא, כפי שמסיימים תמיד לפני קדיש דרבנן לאחר תורה לימוד תורה שבעל פה. וכמבואר במגן אברהם בסימן נד בסימן קטן ג', ובשולחן ערוך שם סעיף ד', שאין אומרים קדיש אלא לאחר אגדה שהיא דרשת פסוק. אך כאן אין צריך לכך, וכפי שביאר שם בשולחן ערוך הרב במוסגר, כיון שקדיש זה הוא חובה. ובפירוש עמק ברכה כתב, שסומכים על פסוקי הקרבנות שאמרו לפני משנת איזהו מקומן.
ועל פי האמור כתבו הפוסקים, שקדיש זה שייך בעיקרו לשליח ציבור, ולכן אפילו אם יש לו אב ואם עליו לומר אותו, אלא שאם יש בין הקהל אדם שהוא חיוב בתוך שנתו, אזי זכותו קודמת לומר קדיש זה. וכמבואר בפתחי תשובה יורה דעה בסימן שעו, סימן קטן ד' בשם תשובות אבן השוהם סימן כ'. ובספר הליכות שלמה פרק ו' העיר, שכן היה מורה הגאון רבי שלמה זלמן אויערבאך, לומר קדיש זה אפילו מי שיש לו אב ואם. (ואין מקום לומר שיקפידו הוריו על כך מאחר ונהגו שהש"ץ אומרו, שוב יודעים שאין זה מחמת אבלות).
העולה מהאמור: הקדיש שבתחילת התפילה עיקרו שייך לאמירת השליח ציבור, ולכן גם במקרה שהתברר שישנו אבל שהחל גם לאומרו, מאחר ועיקרו שייך לש"ץ והוא החל כבא לאומרו, אזי ימשיך לומר אותו יחד עמו ולא יפסיק.
