שלום וברכה. בענין שיעור ההפסק בין הקידוש לבין הברכה של המוציא, הנה הדין מפורש בשולחן ערוך אדמו"ר הזקן, שכתב שם (חלק אורח חיים סימן רעג סעיף ה): צריך לאכול במקום הקידוש לאלתר אחר הקידוש, אבל אם לא אכל עד לאחר זמן לא יצא ידי חובתו – וצריך לחזור ולקדש קודם שיאכל, ואין חילוק בין זמן קצר לזמן ארוך.
..אבל אם היה בדעתו לאכול מיד אלא שאירעו אונס שלא אכל עד לאחר זמן יצא ידי חובתו ואינו צריך לחזור ולקדש כשאוכל במקום הקידוש, והוא שלא יצא ממקום זה משקידש עד שיאכל אבל אם יצא בינתיים צריך לחזור ולקדש.
ובגדר "לאלתר" כתב בקצות השולחן (פ"א סק"י): ומיהו אי אפשר לומר שאסור להפסיק אפילו רגעים אחדים בין קידוש לסעודה, ומסתבר דתוך כדי אכילת פרס – כיון שחשוב צירוף לכזית לסעודה, בוודאי שיעור זה לא חשוב הפסק בין קידוש לסעודה, ועל יותר מזה צ"ע.. וכתב המשנ"ב (סקי"ד), דאם הוי הפסק חמת הדברים שהם צורך הסעודה לא חשיב הפסק. ויש לעשות סימוכין לדבריו, דהא בליל פסח מפסיקין בין קידוש לסעודה באמירת ההגדה שאין לזה זמן מוגבל, ולפעמים שוהה איזה שעות, ועל כרחך כיון דצורך סעודה הוא לא חשיב הפסק.
ובשיעור "כדי אכילת פרס" ראה בספר המנהגים (עמ' 45 הערה 2-3). שיש לחוש לשלוש דקות, אמנם מעיקר הדין הוא כ6-7 דקות.
ומכל זה יוצא שלכתחילה יש להסמיך כמה שאפשר – ועד 3 דקות (כדי אכילת פרס). אמנם בעת הצורך יש לסמוך על הפסק עד שיעור של 7 דקות. יוצא מן הכלל אם השיהוי הוא לצורך הסעודה או שאירע לו אונס המעכבו, שאזי אפילו נשתהה הרבה – אין זה חשוב הפסק.
ובעניין כמה צריכים לשתות מהכוס בזמן הקידוש, הנה השיעור הוא "מלא לוגמיו" וכפי שיפורט להלן, הדין ומקורו.
כתב בשולחן ערוך הרב אורח חיים (סימן רעא סעיף כד): המקדש צריך שיטעום מהכוס כמלא לוגמיו, ולא מלא לוגמיו ממש, אלא כל שאילו מסלקו לצד אחד בפיו ויראה מלא לוגמיו, והוא רובו של רביעית באדם בינוני, והגדול לפי גדלו צריך שיהיה כמלא לוגמיו שלו, ומכל מקום אין צריך יותר מרביעית, אף על פי שעדיין אינו כמלא לוגמיו.
ובספר מידות ושיעורי תורה (פט"ז אות יא) כתב, שלאחר מדידות מדוייקות נמצא שיעור מלא לוגמיו אצל רובא דעלמא הוא בין 50 ל-55 סמ"ק.
ולסיכומו של ענין הנה, שיעור מלא לוגמיו הוא כשיעור מילוי משקה בפיו בצד אחד, (שהוא באדם רגיל, לערך 50-55 סמ"ק).
ובעניין אם מי שיצא כבר ידי חובת הבדלה, אם יכול להוציא מישהו שלא יצא, הנה כתבשולחן ערוך הרב אורח חיים (סימן רצו סעיף יט): [א] לדברי האומרים שעיקר הבדלה הוא מן התורה שנאמר זכור את יום השבת לקדשו זכרהו בין בכניסתו בין ביציאתו כמו שנתבאר בסי' רע"א הרי גם הנשים חייבות בהבדלה מן התורה כשם שחייבות בקידוש מן התורה מפני שהוקש זכור לשמור.. [ב] אבל לדברי האומרים שמצות זכור אינה אלא בכניסת השבת ולא ביציאתו ועיקר הבדלה אינה אלא מדברי סופרים יש מי שאומר שהנשים פטורות ממנה כמו שהן פטורות מכל מצות עשה שהזמן גרמא.. [ג] ויש חולקין על זה ואומרים, שההבדלה היא מענין זכירת השבת וקדושתו שמזכירין הבדל בין קדושתו לחול, ולפיכך הנשים חייבות בהם מדברי סופרים, כמו שחייבות בכל הדברים שתקנו חכמים בגלל קדושת השבת .. וכן עיקר.
הרי לנו שג' חלוקות בדבר, אי חייבות מהתורה או מד"ס או שפטורות לגמרי. ופסק שעיקר שחיובם מד"ס (משא"כ אנשים חייבים מהתורה).
ומסיים שם: ומכל מקום יש לחוש לסברא הראשונה, שלא יבדיל לנשים מי שאינו צריך להבדיל בשביל עצמו, – שכבר יצא ידי חובתו, וגם אין זכרים אחרים גדולים או קטנים שומעים ממנו, – אלא נשים בלבד, שלפי סברא הראשונה שהנשים פטורות מהבדלה, – הרי זה מברך לבטלה. אבל הנשים עצמן יכולות להבדיל לעצמן אף אם הם פטורות, כמו שהן יכולות לברך על כל מצות עשה שהזמן גרמא שמקיימות, שאינה ברכה לבטלה.
[ובענין מש"כ רבינו "או קטנים" מפורש יותר במשנה ברורה (שם ס"ק לב), אם יש אחד מבני הבית אפילו קטן שהגיע לחינוך שלא שמע עדיין הבדלה יוכל להבדיל בשבילו].
ומכל זה יוצא, שאם ישנם משאר בני ביתו – (אפילו קטנים שהגיעו לחינוך) – שלא שמעו הבדלה, יוכל להבדיל שוב. אמנם אם זהו רק בשביל אשה, לכתחילה יש לחוש שתבדיל בעצמה ולא יבדיל בשבילה, אמנם בעת הצורך יכול להבדיל בשבילה.
