בכדי לענות על שאלה זו יש לדון בפרטים הבאים: א) האם שארי דברים נאסרו בצום עשרה בטבת, או רק אכילה בלבד, ואם כן, האם על כל פנים ישנו עניין מצד חומרה והידור לפרוש משאר דברים של תענוג. ב) האם יהיה הבדל בין מצטער ללא מצטער אלא לצורך תענוג, וכן בין מתרחץ במים חמים או קרים וכדומה.
ראשית יש להביא את המובא בשולחן ערוך אורח חיים הלכות תשעה באב ושאר תעניות סימן תקנ סעיף ב, שכל שלושת צומות אלו (שהן שבעה עשר בתמוז, שלשה בתשרי, ועשרה בטבת), חוץ מתשעה באב, אסורים רק באכילה ושתיה בלבד, ומותרים הם בשארי דברים שנאסרו ביום כיפור ותשעה באב, והם: רחיצה וסיכה, נעילת הסנדל ותשמיש המטה, וכמו כן אף בנוגע לאכילה, אין צריך להפסיק בהם מבעוד יום את האכילה, אלא ניתן לאכול כל הלילה עד עלות השחר.
והטעם כתבו הפוסקים, כי הנה במסכת ראש השנה דף יח, הקשתה הגמרא שתי פסוקים זה על זה שבפסוק אחד כתוב בלשון צום, ובאחר בלשון ששון. ומתרצת שזה תלוי באיזה זמן ישראל נמצאים: בזמן שיש שלום כלומר, כאשר בית המקדש קיים הם לששון. ובזמן שאין שלום שאין בית המקדש קיים ויש גזרה חס ושלום אז הוא צום וחייבים להתענות. ובזמן שאין שלום דהיינו שאין בית המקדש קיים, אך גם אין גזירה. אז רצו מתענים, רצו אין מתענים – חוץ מתשעה באב שהוכפלו בו צרות. שחרב בו בית המקדש הראשון וגם השני באותו יום, שלכן אפילו אם אין גזירה, אם אין בית המקדש קיים חייבים להתענות.
ומכל מקום כתבו הראשונים שקבלו עליהם כל ישראל לנהוג להתענות גם בשלשה צומות הללו בכל אופן. והרי הן חובה על כל ישראל עד שיבנה בית המקדש (מחצית השקל).
ומאחר שבשעה שרצו וקבלו עליהם לצום בכל הארבע תענית האמורים, לא קבלו עליהם שיהיו בחומר תענית ציבור כמו תשעה באב לעניין איסורי רחיצה ונעילת הסנדל ותשמיש המיטה, וזאת מפני שאין רוב הצבור יכולים לעמוד בצער זה.
ואמנם כתב המשנה ברורה, שבעל נפש יחמיר בכל תעניות אלו – כמו בתשעה באב, לעניין רחיצה ותשמיש המיטה וכן להפסיק מבעוד יום. אלא שאם חל בליל הצום – ליל טבילה, אזי יקיים עונתו ולא יפרוש מצד חומרה בלבד. (וכן כשחל ליל טבילה במוצאי התענית, מותרת החפיפה והרחיצה כרגיל מבעוד יום – ביום התענית).
וכמו כן גם לגבי נעילת הסנדל לא יחמיר, משום חוכא וטלולה, שלא ילגלגו עליו הבריות. וכן אם חל עשרה בטבת בערב שבת אין לו להחמיר ברחיצה בחמין מפני כבוד השבת.
והנה בפרי מגדים משבצות זהב סימן רטן א', הביא את דברי המגן אברהם בשם שני לוחות הברית, שכל בעל נפש יחמיר בצומו אלו כמו בתשעה באב מלבד חליצת המנעל. וכתב שמכל מקום רחיצה האסורה, זהו דוקא רחיצה במים חמים, אבל רחיצה במים קרים יש לומר שאין מקום להחמיר כלל בשלשות הצומות, והוא הדין לרחוץ את פניו ידיו ורגליו אפילו במים חמים.
וכתבו הפוסקים שכמו כן יש להתיר טבילה במקוה בבוקר לפני התפלה אף במים חמים, והנה בביאור הלכה לקמן סימן תקנא סעיף ב' דיבור המתחיל מראש חודש מביא בשם הפרי מגדים, שאפשר שיש להחמיר בשבעה עשר בתמוז ועשרה בטבת, כמו מראש חודש אב עד התענית, ובהכרח לומר שאין כוונתו לפסוק כן להחמיר בכל ענין, שהרי כאן התיר הפרי מגדים רחיצה במים קרים בימי התענית, והרי בתשעת הימים אסור לרחוץ אף במים קרים. אלא בהכרח שכוונתו לחומרה בלבד – במקום שיש אפשרות. וכן מדוקדק בלשון הפרי מגדים אשל אברהם סימן קטן י', ששבעה עשר בתמוז ועשרה בטבת יש להחמיר אם אפשר כמו מראש חודש עד התענית.
ולפי זה יש להחמיר שלא ללכת לבריכה או לים בליל וביום הצום, שאף אם נחשיב זאת כמו אם האדם רוחץ במים קרים, מכל מקום מאחר ומדובר ברחיצה שהיא לתענוג בלבד, אזי יש להחמיר וכדברי הביאור הלכה בשם הפרי מגדים, וכן כל כיוצא בזה. וכן כתב להלכה לאסור הליכה לבריכה בימי הצומות בשאלות ותשובות באר משה חלק ג' סימן עז.
העולה מהאמור: מעיקר הדין מותר לרחוץ בצום עשרה בטבת כל הגוף במים חמים כרגיל, ובעל נפש יחמיר שלא לרחוץ כל גופו במים חמים. (אך גם בעל נפש – יכול לטבול במקוה אם רגיל בכך ואינו צריך להחמיר).
