בכדי לענות על שאלה זו יש לדון בפרטים הבאים: א) מתי מתחיל הצום מעיקר הדין. ב) האם יש הבדל בין הלך לישול לבין נשאר ער. או בין התנה שיוכל לאכול לפני עלות השחר ללא התנה. ג) האם יש הבדל בזה בין אכילה לשתיה.
ראשית יש להביא את המובא בשולחן ערוך אורח חיים הלכות תשעה באב ושאר תעניות סימן תקמט סעיף א, שחייבים להתענות בתשעה באב, ובשבעה עשר בתמוז, ובשלשה בתשרי, ובעשרה בטבת, מפני דברים הרעים שאירעו בהם.
ומקורו מדברי הנביאים, כפי כתוב בספר זכריה פרק ח', צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי. ודרשו חכמים: צום הרביעי זה שבעה עשר בתמוז שהוא בחדש רביעי למניין החדשים, וצום החמישי זה תשעה באב שהוא בחודש החמישי, וצום השביעי זה צום גדליה שהוא בחודש השביעי, וצום העשירי זה עשרה בטבת- שהוא בחודש העשירי.
ובסימן תקנ סעיף ב, שכל שלושת צומות אלו (שהן שבעה עשר בתמוז, שלשה בתשרי, ועשרה בטבת), חוץ מתשעה באב, אסורים רק באכילה ושתיה בלבד, ומותרים הם בשארי דברים שנאסרו ביום כיפור ותשעה באב, והם: רחיצה וסיכה, נעילת הסנדל ותשמיש המטה, וכמו כן אף בנוגע לאכילה, אין צריך להפסיק בהם מבעוד יום את האכילה, אלא ניתן לאכול כל הלילה עד עלות השחר.
וכן נתבאר בשולחן ערוך אורח חיים הלכות תענית סימן תקסד סעיף א, שכל תענית שאוכלים בו בלילה, בין תענית צבור בין תענית יחיד, הרי זה אוכל ושותה עד שיעלה עמוד השחר, אך זהו דוקא אם לא ישן שינת קבע, אבל אם ישן שינת קבע אינו חוזר ואוכל ולא שותה, אלא אם כן התנה לאכול או לשתות.
וכתב הרמ"א שיש אומרים שלגבי שתייה אין צריך תנאי, כי מסתמא דעתו של אדם לשתייה גם לאחר השינה, ונחשב הדבר כאילו התנה.
וכפי שהביא בערוך השולחן שם, שיש בעצם התענית הפרש גדול בין תענית יחיד לתענית ציבור שבתענית יחיד אינו אלא תענית יום, ולא צריך להפסיק מבעוד יום כמו ביום כיפור. ותענית ציבור נקרא כאשר מפסיקים מבעוד יום אך חכמים לא החמירו עלינו בכל תענית ציבור לנהוג כך אלא בתשעה באב בלבד, אבל כל שאר תעניות ציבור לא החמירו עלינו בזה רק כמו בתענית יחיד.
ואמרו חכמים במסכת תענית, שאוכל ושותה עד שיעלה עמוד השחר, וזהו בין בתענית יחיד בין בתענית ציבור, מלבד תשעה באב, ואפילו אכל סעודת הלילה יכול לאכול עוד כשירצה, אך אם ישן שינת קבע נחשב כהפסקה, ואסור מלאכול. אבל כאשר ישן שינת עראי כמו למשל נמנום לפי שעה קלה, אזי חוזר ואוכל.
ולגבי תשתיה, יש אומרים שאסור כשישן שינת קבע, ויש אומרים ששתייה תמיד מותרת. מאחר ומשתייה אין האדם מסיח דעת, אבל לאכילה צריך תנאי שיתנה שרצונו עוד לאכול, ולשתייה אינו צריך תנאי, וכן המנהג, משום שאנחנו רגילים לשתות אחר השינה. וכן כתב המשנה ברורה, שדרך האדם להיות צמא אחר שנתו.
ואמנם כתבו האחרונים שלכתחילה ראוי להחמיר ולהתנות אף לשתיה כדעת המחבר, ורק אם רגיל לשתות לאחר השינה אינו צריך להתנות.
ואמנם כתב המשנה ברורה, שבעל נפש יחמיר בכל תעניות אלו – כמו בתשעה באב, לעניין רחיצה ותשמיש המיטה וכן להפסיק מבעוד יום. אלא שאם חל בליל הצום – ליל טבילה, אזי יקיים עונתו ולא יפרוש מצד חומרה בלבד. (וכן כשחל ליל טבילה במוצאי התענית, מותרת החפיפה והרחיצה כרגיל מבעוד יום – ביום התענית).
ואמנם כתבו הפוסקים, שמה שכתוב שמותר לאכול עד עלות השחר אין זה בדווקא ממש, אלא חצי שעה קודם עלות השחר כבר אסור לאכול יותר משיעור כביצה פת ומזונות, ופירות ושתיה מותר אפילו הרבה, ואם התחיל לאכול פת או מזונות קודם חצי שעה מותר להמשיך עד עלות השחר.
ועל פי דעת המקובלים המובא במגן אברהם בסימן פט סימן קטן יד, אין לאכול אחר השינה מחצות הלילה ואילך, ואפילו טעימה בעלמא אסורה, וכתב המשנה ברורה שם שנכון לכתחילה ליזהר בזה אם אינו מוכרח מחמת חולשה או חיזוק גופו, ולכן בתעניות יש להתיר לאכול קודם עלות השחר על ידי תנאי למי שמוכרח לכך מחמת חולשת גופו.
העולה מהאמור: מעיקר הדין מותר לאכול עד עלות השחר אם לא ישן. ואם ישן שינת קבע, צריך לעשות תנאי שמעוניין לאכול ולשתות לאחר שיקום מהשינה – לפני עלות השחר. (רק שלSpainים, מי שלא עשה תנאי אינו יכול גם לשתות, ולאשכנזים אפשר להקל בשתיה גם בלי תנאי).
אבל בתוך חצי שעה לעלות השחר לא יאכל מזונות יותר משיעור ביצה (57 גרם), אלא אם כן הוא התחיל לאכול לפני החצי שעה.
[ולפי הקבלה אין לאכול אחרי חצות אם כבר ישן. כמו כן כתב השל"ה שבעל נפש יתחיל את הצום מהשקיעה, ואמנם בדורות חלושים אלו לא נהגו להחמיר כך גם בעלי הנפש, מחמת חולשת הגוף].
