נושא: כללי

דיני פטירה

מת לו מת בחול המועד האם את ה'שלושים' מונה מיום הקבורה, או מ'אסרו חג'?

את ימי ה'שלושים' ימנה מיום הקבורה (למרות שהיה זה במועד).

מקורות

ראה שולחן ערוך אורח חיים הלכות חול המועד סימן תקמח סעיף א: הקובר את מתו בתוך הרגל לא חל עליו אבילות ברגל, אלא לאחר הרגל מתחיל למנות ז' ונוהג בהם אבילות; ומונה שלשים מיום הקבורה ונוהג בשאר השלשים ככל גזירת שלשים.


ובעולת שבת על שולחן ערוך אורח חיים הלכות חול המועד סימן תקמח סעיף א: מה שכתב ומונה שלשים וכו'. עיין בתשובת מהרש"ל סימן ה' ובמהריב"ל ספר ג' סימן נ"ג ובתשובת הרשד"ם חלק יו"ד סימן כ"ד לענין דברים שבצנעה:


ובמגן אברהם על שולחן ערוך אורח חיים הלכות חול המועד סימן תקמח סעיף א: ומונה שלשים. וש"ע עולה במקום ז' ומשלים ל' כמ"ש סי"ו (מ"ב סי' ע"א ורש"ל ודרישה וכ"נ דעת הש"כ בי"ד) והג"מ כתבו דאינו עולה רק ליום אחד וכ"פ הב"ח בשם התוס' והמרדכי וכ"פ הט"ז וכן נ"ל דדמי לשגג ולא נהג אבילות קודם הרגל שאין ש"ע נחשב לז' וגם הט"ז דחה ראיות של רש"ל ע"ש:


ובפרי מגדים אשל אברהם על שולחן ערוך אורח חיים הלכות חול המועד סימן תקמח סעיף א: ומונה. עיין מג"א. ועיין ט"ז, מ"ש בזה עיין סעיף י"ו צ"ל ועיין סעיף כ' (ובי"ד) [וביורה דעה]:


(שו"ע סעיף א) בתוך הרגל. בין ביום טוב בין בחול המועד:


(מג"א ס"ק א) כמו שכתוב סעיף י"ו. ר"ל, כמו בסעיף י"ו בנקבר קודם החג נחשב שמיני עצרת שבעה ימים לענין גזירת שלשים, הכי נמי בנקבר ברגל, דאף על גב דאחר הרגל מתחיל האבילות מכל מקום שמיני עצרת נחשב שבעה ימים לענין שלשים. וכן משמע דעת הש"ך ביו"ד סימן שצ"ט ס"ק ז'. אבל הגהות מיימוניות מחלק דאין שמיני עצרת נחשב לשבעה ימים אלא אם כן נקבר קודם הרגל, וכן פסק הט"ז ביו"ד שם ס"ק ד' ובסימן זה ס"ק ד':


(שם) דדמי לשגג ולא נהג. דין שגג ולא נהג אבילות הוא בסימן זה סעיף ז'. ואינו מובן ראייתו, משום דהא שם לא כתוב בשו"ע רק שאין הרגל מבטל האבילות ודינו כדין קובר מתו ברגל, ע"ש, וזהו לכולי עלמא גם בקובר מתו ברגל דאין שמיני עצרת מבטל האבילות, אבל שיהיה שמיני עצרת נחשב לענין שלשים לשבעה ימים או לא אין מבואר [שם]. וכמדומה דלהמשאת בנימין ורש"ל גם שם נחשב לשבעה ימים, כיון שכתבו שם שדינו כדין קובר מתו ברגל, וצ"ע:


ובשערי תשובה על שולחן ערוך אורח חיים הלכות חול המועד סימן תקמח סעיף א: לא חל. עבה"ט וע"ש בתשובת נ"ש בשם הגאון מהר"ש שפירא שכתב שאף שהחדר הוא מקום שמת שם מ"מ לא ידליק שם שמא מתוך כך יבא לידי הספד ויש להדליק בבה"כ או בשאר חדרי הבית שאין אוכלים שם והביאו בא"ר סי' קל"ג ע"ש:


ובחכמת שלמה אורח חיים סימן תקמח סעיף א: הקובר את מתו בתוך הרגל לא חלה עליו אבילות ברגל וכו'. נ"ב, בא מעשה לידי באחד שנעשה אבל בחג הסוכות רחמנא ליצלן, והוריתי לו להתיר לעלות לתורה בשמחת תורה. והיינו, בזה כיון דנוהגין כל העולם לעלות לתורה, אם לא יעלה האבל לתורה הוי פרהסיא. ואף דיש לחלק דהתם [יו"ד סימן ת סעיף א] היה נוהג ר"ת לעלות במקום הזה והוי פרהסיא, אבל כאן אולי עלה במקום אחר. וכיוצא בזה כתב הרש"ל בתשובה סימן ע"א לענין אבל המל בנו שאינו עולה לתורה. מכל מקום י"ל הכא טעם אחריתא הוי, כיון דמבואר בשו"ע [או"ח סימן תקפא סעיף א בהגה] דבערב ראש השנה מותר לאבל לצאת מביתו לומר סליחות, אף דבשאר ימים אסור לאבל לצאת מכל מקום בזה כיון דהעולם מרבים בסליחות הוי לו צער אם ישב הוא בביתו, אם כן הכא נמי כיון דבשמחת תורה נהגו כל ישראל לעלות לתורה איכא צערא אם ישב הוא ולא יעלה לתורה, והוי דמי כמו התם דמותר לצאת מביתו. ועוד נראה דזה דומה למה שכתב הט"ז הלכות שבת סימן רמ"ד [ס"ק ב] לענין מלאכת מחובר דאינו מותר מכח מראית עין רק באם יש שני צדדים להתיר, אבל אם יש רק צד אחד להתיר חיישינן דלמא ידע זה דאינו בקיבולת וכו' ויסבור שהוא שכיר יום, ע"ש, כן הכי נמי בזה. בשלמא במי שמל בנו יש שני צדדים להיתר, אחד דלמא לא ידעו כלל שהיום יום מילת בנו ואם אין לו מילת בנו אין לו חיוב בלאו הכי לעלות לתורה, ואף אם ידעו שהיום מל בנו אכתי אולי עלה כבר בבית הכנסת אחר, ולכך איכא תרי צדדי להתירא ולכך לא חיישינן לפרהסיא. אבל בשמחת תורה, כיון שהכל עולין לתורה היום, ואין צד היתר רק מכח אולי עלה במקום אחר, שפיר יש לחוש אולי ידעו רבים שלא עלה במקום אחר ויכירו כי מכח האבילות הוא נמנע מלעלות, והוי פרהסיא. והן אמת דיש לחלק בין נדון הט"ז לנדון דידן, די"ל על כל פנים פרהסיא לא הוי, מכל מקום כיון דמלתא דרבנן בעלמא היא, בפרט ברגל דלא חלה עליו אבילות, וגם מכח טעם הנ"ל שצער הוא לו, דיש להקל כהאי גוונא. וזה ברור ונכון לדינא ודוק היטב:


ובמשנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים הלכות חול המועד סימן תקמח סעיף א:


(א) בתוך הרגל – בין ביום טוב בין בחוה"מ:


(ב) לא חל וכו' – דאתי מ"ע דשמחת הרגל שהוא עשה דרבים ודחי אבילות דהוא רק מצוה דיחיד:


(ג) ברגל – ומ"מ הנר שרגילים להדליק כל שבעה ידליק תיכף ואין זה תלוי במה שהרגל מבטל האבילות או שאינו חל עד אחר הרגל רק שלא ידליק במקום שאוכלים שם וכ"ש בהחדר שמת שם שמא מתוך כך יבוא להספידו אלא ידליק במקום שאין אוכלין שם. אכן כיון שאין נהנה לאור זה כלל לא ידליק בעצמו ביום טוב אלא ע"י עכו"מ [פמ"ג בסימן קל"ב והגרע"א בסימן תקי"ד]:


(ד) ומונה שלשים מיום הקבורה – ושמיני עצרת אינו נחשב בזה רק יום אחד:


(ה) ככל גזירת שלשים – דהיינו בגילוח ותספורת ורחיצה בחמין ועוד דברים המבוארים ביו"ד בהלכות אבילות: