בכדי לענות על שאלה זו יש לדון בפרטים הבאים: א) מה המקור להיתר שמירה מיוחד. ב) האם בכל גיל ניתן להיות שומר או רק מגיל מסויים, ואם כן מה ההגדרה בזה.
ראשית יש להביא את המובא בשולחן ערוך יורה דעה הלכות נדה סימן קצב סעיף ד, שחתן שכלתו נדה קודם שבא עליה, לא יתייחד עמה, אלא הוא ישן בין האנשים והיא ישנה בין הנשים. והוסיף הרמ"א, שיש אומרים שבלילה צריך שתי שמירות, וביום מותר להתייחד. והמנהג לקחת קטן אצל החתן וקטנה אצל הכלה, ואין מתייחדים ביום בלא קטן או קטנה.
ואמנם בשפתי כהן כתב, שבסימן שמב הביא בשם הבית חדש, שצריכים להיות הקטנים, כאלו שיודעים טעם ביאה ושאין מוסרים עצמם לביאה.
ולמד דבר זה ממה שמבואר באבן העזר סימן כב, אבל באמת אין ראיה משם כלל כי דוקא להתייחד עם אישה אחרת אסור אלא אם כן בקטנה שאינה מוסרת עצמה לביאה, כי במוסרת עצמה לביאה אסור מטעם שאסור לאיש אחד להתייחד עם שתי נשים, מה שאין כן כאן אפשר שאף במוסרת עצמה לביאה מותר, כי לא חוששים שישכב אצלה כיון שאשתו הנכנסת לחופה עמו ואשתו משמרתו, ואף שיש לחלק, מכל מקום אין ראיה משם.
ולפי זה, מותר לאיש להתייחד עם אישה שיש עמה קטנה שיודעת טעם ביאה ואינה מוסרת את עצמה לביאה, כלומר, שאינה מזנה לפניה לפי שהיא מגלה את סודה, וכן מותר גם כן להתייחד עם אישה שיש עמה ילד קטן היודע טעם ביאה ואינו מוסר את עצמו לביאה.
וגדר מוסרת עצמה לביאה, מבואר בלבוש סעיף י', שזהו כאשר תדע מה היא ביאה, ותספר דברים בשוק, ותתיירא זו לזנות בפניה, שזו הקטנה תגלה סודה, והוא שקטנה זו היא כל כך קטנה שאינה מוסרת עצמה לביאה מתוך קוטנה, שלא לבשה יצר הרע עדיין, לכן אין כאן דעת קלה שלא תהא נוחה להתפתות לזנות גם היא, אבל אם יודעת טעם ביאה, לא תירא חברתה מפני שאמרה דעתה קלה ואף היא תעשה כמותה.
ובטורי זהב מבאר, שלכן יש להם בושה לשמש בפניה כי כל בפני מי שמגלה נחשב כאילו עושה זאת בפני הכול דמי. ולכאורה בשולחן ערוך כתב הטעם שהוא מגלה סודה ולא מפני בושה, אך באמת טעם אחד הוא, שכיון שחוששת שהקטן או הקטנה יספרו, ממילא יש להם בושה. ולפי זה, אם יש עם האישה בנות מבינות היודעות מה משמעות קירבת האיש עם האישה ויודעות כי דבר זה רע ואסור ואינם מוסרות עצמן לדבר הזה, תוכל האישה להתייחד עם איש זר, הואיל והבנות הללו עמה, והאישה נזהרת ולא תעשה מעשה רע אם יש אתה בת אשר תגלה עליה בין הבריות.
אבל כל זה בתנאי שהבת הקטנה הזאת אינה מתאווה לדבר רע, כי אם הבת היא אינה מושלמת במעלות, לא תחשוש האישה ממעשה רע, כי תאמר זו דעתה קלה שאם תראה מעשה רע גם היא תאהב לנסות המעשה הרע הזה.
והנה לא נתבאר במפורש השיעור – מאיזה גיל נקראת קטנה יודעת טעם ביאה, ואינה מוסרת עצמה לביאה. ויש אומרים בקטנה כשהיא בת שלוש שנים ולמעלה ראויה להיות שומרת. ויש אומרים שאם בושה לעמוד ערומה לפני אנשים נקראת שומרת, וזה תלוי אם היא פקחית ומבינה בדברים משונים ומספרת בשוק אז נחשבת כשומר. וכמבואר בחידושי המקנה קידושין דף פב, שהבת כשהיא בת שלוש שנים נחשבת שמירה.
וביאר ב'ציץ אליעזר' חלק ו' עמוד רטו, שחכמים קבעו טבע סתם בתינוקות, כי מגיל שלוש שנים ומעלה שראויה כבר לביאה – כי מאז והלאה יודעת כבר ברגשותיה הנפשיים משהו טעם ביאה, אבל אינה מוסרת עצמה לביאה, ולכן יפחדו ממנה שתגלה סודם, כי כן טבע התינוקות בגיל כזה, לפטפט ולספר בקלות על כל תנועה בלתי רגילה שרואים סביבם.
ואמנם למעשה קשה להגדיר זאת. וכתבו הפוסקים, שבדרך כלל מתינוקות בני חמש ומעלה, יש לחשוב אותם כשומר, שהרי אם היא פיקחת ויודעת לספר בקול על כל תנועה שאינה רגילה שרואה, נחשבת כשומרת, וזה יוכל להיות גם בגיל שלש, ואם זהו משעה שבושה לעמוד ערומה לפני אחרים, אזי קשה לעמוד על גיל מדויק בזה, לפי שהתינוקת מתחנכת לצניעות, ואפילו קטנה מאד בושה להיות ערומה. ולכן יש להחמיר שתהיה כבת חמש, כי על פי רוב בגיל זה נחשבת בת דעת, ויודעת לספר וגם בושה לעמוד ערומה, כמבואר בשאלות ותשובות שבט הלוי חלק ה' סימן רב, שיש להחמיר שתהיה כבת חמש או שש.
העולה מהאמור: בהלכה לא ברור מאיזה גיל ניתן להיחשב כשומר, והפוסקים נוטים לומר שזהו מגיל חמש ומעלה. (ובקטן פחות מכך ואין לו אפשרות אחרת עליו לשאול רב כדי להתיר זאת).
