בכדי לענות על שאלה זו לדון בפרטים הבאים: א) מה מקור איסור יחוד ומה טעמו, והאם יש הבדל בזה בין אם מדובר ביחוד לבד או שישנם גם ילדים. ב) אם ילדים מועילים בזה, האם יש הבדל בין אם הם ישנים או ערים וכן אם מדובר ביום או בלילה.
ראשית יש להביא מה שמובא בשולחן ערוך אבן העזר הלכות אישות סימן כב סעיף א, שאסור להתייחד עם ערווה מהעריות, בין זקנה בין ילדה, שדבר זה גורם לגילוי עריות, אמנם האם עם בנה והאב עם בתו והבעל עם אשתו נדה – מותרים ביחוד. וחתן שאשתו נעשית נדה קודם שבעל אותה, אסור להתייחד עמה, אלא היא ישנה בין הנשים והוא ישן בין האנשים. ואם בא עליה ביאה ראשונה ואחר כך נטמאת, מותר להתייחד עמה
ולרוב הפוסקים יחוד עם אשת איש אסור מן התורה.
והנה מה שכתב בשולחן ערוך, ומקורו מהרמב"ם בפרק כב מהלכות איסורי ביאה בהלכה א', שאסור להתייחד עם הערוה מן העריות בין זקנה בין ילדה מאחר ודבר זה גורם לגילוי ערוה, אין הכוונה שהאיסור משום הרחקה שלא יבוא לידי איסור ערוה, ואם כן אינו איסור עצמי. אלא כיון שקירוב זה גורם לגילוי ערוה, אם כן אסרה התורה באיסור עצמי, ונחשב בכלל לא תקרבו לגלות ערוה.
וכן כתב בספר מצוות גדול בלאוין קכו, שאסור להתייחד עם ערוה מפני שהיא קורבה המביאה לידי גילוי ערוה, וכן כתב בתחילת דבריו שמטעם זה של איסור קורבה אסור להתייחד עם העריות, שהרי דברים האלו מביאים לידי גילוי ערוה, וכן כתב בחידושי המאירי במסכת קידושין דף פ', שהיחוד בלא מפתח מביא לגילוי ערוה, והיינו שהתורה אסרה את הקירוב עצמו, כיון שהקירוב הזה מביא לידי גילוי ערוה. אך לאמיתו של דבר מובנת גם כן משיטת הרמב"ם שהתורה, ירדה לדעת האדם שעל ידי היחוד יבואו לידי מצב של קירוב הדעת, עד שסופו של דבר יבואו פעם אחרת לידי גילוי עריות.
וכעין זה כתב הרמב"ם בספר המצות מצוה שנב, שהזהירה התורה מלהתקרב אל אחת מהעריות האלו ואפילו בלא ביאה, כגון חיבוק ונישוק והדומה להם מן הפעולות הזרות, וזהו שכתבה באזהרה – איש איש אל כל שאר בשרו לא תקרבו לגלות ערוה, וכאילו אמר שלא תקרבו שום קירוב שיביא לגלות ערוה. וכן כתב בשאלות ותשובות חבלים בנעימים שם, שאיסור יחוד הוא אפילו אם אינו מכוין לשום דבר אסור, כי אין האיסור תלוי במחשבה. ויוצא מכך שאם הוא בכלל איסור 'לא תקרב', הרי שהיחוד הוא בכלל העריות, ונוהג בו דין יהרג ולא יעבור, ורק אם הוא איסור שונה ונפרד, אפשר שאינו בכלל עריות.
והנה בחינוך מצוה קפח כתב, שבכלל לאו של לא תקרבו הוא, שאסור להתייחד עם כל העריות, ובספר דבר הלכה סימן א' אות א' כתב, שאי אפשר לומר שכוונת החינוך שביחוד יש לאו של לא תקרבו, שהרי בסוף דבריו מסיק שהלאו מהתורה הוא רק היכן שנהנה בקירוב בשר ממש. ויש לדחות ולומר, שבאמת מודה החינוך שאסור מהתורה, אלא שאי אפשר ללקות על היחוד, מאחר ונחשב לאו שאין בו מעשה.
ועוד יש לומר בכוונת החינוך שרק בקירוב לוקה, שכוונתו היא בקירוב באופן שאין איסור יחוד, כגון שבעלה בעיר, או בפתח פתוח לרשות הרבים וכדומה, אבל גם הוא מודה שיחוד שאסור מן התורה אזי גם בלי קירוב אסור, כי עצם מעשה היחוד נחשב כמעשה קורבה, וכמו מעשה הנישואין ממש שדרים בחדר אחד, לכן אפילו בלי נגיעה אסור משום לא תקרבו. ויש לדמות זאת למה שמבואר בסנהדרין דף עה על אותו אדם שעלה בלבו אהבה על אשה, ואמרו חכמים ימות ואל תעמוד ערומה לפניו, כי לעמוד ערומה הוא כמעשה קורבה ממש.
והנה מדברי רמ"א בסימן קצב סעיף ד' מובן, שקטן מועיל לדין שומר כאשר הוא יודע טעם ביאה ואינו מוסר עצמו לביאה, ואם הוא בלילה אזי צריך שני ילדים כשומר ליחוד. ומגיל חמש או שש שנים, מועיל הקטן להיות שומר, כמבואר בנטעי גבריאל פרק כז, ומעיקר הדין מועילים הם להיות כשומרים אף כאשר הם ישנים, ויש מחמירים שהם צריכים להיות ערים.
העולה מן האמור: איסור יחוד קיים גם עם הגיסה, אמנם ילדים בגילאי חמש ושש מועילים להיות כשומר להציל מאיסור זה, וצריכים להיות ערים (בפרט אם אפשר לנעול חדר אחד עם מפתח), וביום אפילו אחד מועיל כשומר, ובלילה צריך שניים.
