דיני הרחקות

ראה בשולחן ערוך יורה דעה הלכות נדה סימן קצה סעיף יג: כשם שאסורה למזוג לו כך הוא אסור למזוג לה; ולא עוד, אלא אפילו לשלוח לה כוס של יין אסור, לא שנא כוס של ברכה לא שנא כוס אחר, אם הוא מיוחד לה; אבל אם שותים הם מאותו הכוס ושתית איהי אבתרייהו, לית לן בה.

ובשו"ת שאילת יעבץ חלק א סימן קכו: אם יש לאשה בימי נדותה לשתות מכוס של ברכה.

תשובה דבר זה מבואר בש"ע יו"ד סקצ"ה דהיכא דמיחד לה כוס אסור בכל גוונא. אבל לאחר ששתו המסובין מותרת לשתות אחריהם מאותו כוס. ובלבד שלא ישלחנו לידה. כך היא הכרעת הראב"ד בשער הפרישה מס' בעלי הנפש. ולכאורה יש לי להביא ראיה לסייע דעת הראב"ד ז"ל. מאגדה דפ' הפועלים דשאלו המלאכים איה שרה כדי לשגר לה כוס של ברכה. אף על גב דבודאי כבר פירסה נדה עכ"פ קודם גמר הסעוד' עד שלא בירכו ברכת המזון שהרי מטעם זה לחם לא הביא כדאיתא התם. הא קמן בהדיא דשרי לה למשתי כסא דברכתא. ועל כרחנו צ"ל כדעת הר"א ז"ל דהיכא דשתו ושתיא איהי אבתרייהו לית לן בה. אלא דאכתי לא ניחא דהא כדי לשגר לה אמרינן. משמע אפי' לשלוח לה ביחוד שרי ואילו לדברי הר"א לא שרי אלא כי שתיא ממילא. אבל היכא דמיחד לה אף בכוס של ברכה אסור משום דמייתי לידי הרגל. וע"ש בס' בעה"נ בשם השאלתות דמייתי עובדא אריכא מדביתהו דשמואל.

איברא אין למדין מאגדה (עמ"ש בתי"ט פ"ה דברכות ומ"ש בס"ד סרל"ג א"ח) ואולי לא באו המלאכים בשאלתם איה שרה. אלא להודיעו לאברהם אע"ה שיש לו לשגר לה כוס של ברכה לכשתטהר כדי שתתברך בהריונה. ובאמת יש לי ליתן טעם לשבח להמונעים כוס ברכה מהנדה. דהיינו כדאמרינן בטעמא דמילתא דמשגרו במתנה לאנשי ביתו שיתברך פרי בטנה. ומאחר שהיא עתה נדה אינה צריכה לכך. ולאו משום איסורא. אלא היכירא עבדי בכוס של ברכה דווקא. כ"ש דבודאי אית ביה קירוב דעת. ומלאכים נמי לאו לשגר לה עכשיו קבעו. דאי הכי בלא"ה עבדי דלא כהילכתא. דהא אמרינן אין פרי בטנה של אשה מתברך אלא משל איש, כ"ש דאית ביה תו משום לתא דאיסורא נמי דאפי' לשאול בשלום אשה גרידא אסור ולמ"ד אפי' ע"י בעלה. כ"ש לייחד לה כוס דחמיר טובא כדאייתי הראב"ד התם משמא דגמרא. אלא ודאי אדבתר הכי קמדכרי ליה ורמזי ליה דמהשתא ליזדהר בהכי וכנ"ל וראיתי בח"א שם כתב ז"ל יש מי שהקשה וכי לא הי"ל לאברהם לשגר לה כוס של ברכה והאריך בדחוקים לאין צורך. כי גדול במלאכים הוא מברך והוא המשגר כוס של ברכה כדאמרינן האורח הוא מברך והלא המשגר הכוס כמ"ש בפג"ש בההוא עובדא דעולא כו' א"ל ר"נ לישדר מר כסא ברכתא לילתא כו' וק"ל עכ"ל. ונפלאתי על זאת דהא בצדה תברא דתברא ילתא לדני בזיהרא מדלא חש לה עולא. שמע מנה דליתא לדרב נחמן דהא עולא לא אשגח בה ולא שדר לה. דסבר כי הא דאין פרי בטנה של אשה מתברך אלא כו'. ובאמת לפום מאי דכתיבנא לעיל. משו"ה לק"מ אאברהם דכיון דשמעינן מהתם דהיינו נמי טעמא דמשגרו במתנה לאנשי ביתו כדי שיתברך פרי בטנה. בודאי לא הי"ל לאברהם לחוש לשגר לה כוס של ברכה עד עתה. ביודעו שהיא עקרה. האף אמנם תלד אחרי בלותה. ולא הי' מצפה על הנס שיבוא עכ"פ. לכן מתחלה לא הי' רגיל להקפיד לשגר לה כוס של ברכה בזקנתה. דאזיל בתר טעמא, אבל המלאכים שבאו לבשרו. רמזו לו מיד שתלד ע"י זה שהודיעוהו שצריך לשגר לה כוס של ברכה מעתה. והרי זה נכון מאד בס"ד. ולא הית' כוונתם דווקא על הפעם הזאת. כי דבר זה באמת אסור משני טעמים, אי משום דנדה אין ראוי לשגר לה כוס של ברכה אפי' ע"י בעלה. וכ"ש אם הי' המלאך מברך בתורת אורח שאינו נכון כלל. אלא על טעם אחר נתכוונו לומר שמהיום והלאה יזהר לשגר לה וכנז"ל. מיהת אנו אין לנו אלא כפסקו של הש"ע שלא ישגרנו לה בתחלה ולבסוף כי שתיא אבתרייהו ממילא לית לן בה. וכי לא שתיא כלל משום היכירא. פשיטא דשפיר עבדא. והכין חזי למיעבד ולמיחש לההוא סבא הגאון רב אחא משבחא הנלע"ד יעב"ץ ס"ט.