נושא: חגים

דין בנוגע לעסק בחול המועד

שאלה: אדם שיש לו עסק גדול, וביקש לפני החג מאדם מסויים טובה לצורך העסק, ועשה לו ללא בקשת תמורה כלשהיא. וכעת צריך להיפגש עמו בחול המועד לצורך אחר, אמנם רוצה לכתוב לו צ'ק על הטובה שעשה לו (למרות שלא ביקש על כך תשלום), וזאת מפני שאפשר שיזדקק שוב לטובה זו מאדם זה, וחושש שאם לא יתן לו תמורה על כך כעת, הנה בפעם הבאה יתחמק מלעשות זאת מפני שיחשוב שמנצלים אותו. (בנוסף, אפשר שהוא ממתין לתמורה כלשהיא, ויהיה זה כעין ביזיון שלא נותן לו כלום. והוא אינו שומר תומ"צ שיבין עניינו של חוה"מ וכו'). האם יכול לכתוב לו צ'ק?

מקרה זה שהינך מציג, כולל בתוכו כמה וכמה פרטים, וכדי לענות עליו, מוכרחים אנו לצלול לעומקה של הלכה, בביאור ובגדר ההיתר בחול המועד להתעסק במלאכות שהינן 'דבר האבד' ולאחרי זה נצטרך לדון, האם המקרה שהינך מציג, הוא בגדרים אלו של דבר האבד או שאינו.
בתחילה נקדים את הדברים המבוארים בשולחן ערוך אורח חיים הלכות חול המועד סימן תקלז סעיף א, ששם כותב – דבר האבד, מותר לעשותו בחול המועד בלא שינוי; (מיהו בכל מה דאפשר להקל בטרחה יעשה). לפיכך בית השלחין (פי' הארץ הצמאה) שהתחיל להשקותה קודם המועד, מותר להשקותה, שכיון שהתחיל להשקותה קודם לכן אם לא ישקנה עכשיו תפסד; אבל שדה הבעל שאין משקין אותה אלא להשביחה יותר, אסור להשקותה.
וביאר כל זאת במשנה ברורה, מה הכוונה בדברי השו"ע, ע"פ המבואר ומובא בדברי הפוסקים – שדבר האבד – ר"ל שאם לא יעשהו עכשיו יבא לידי הפסד. ואם הדבר אצלו בספק עיין במ"א שמקיל ובח"א כתב שיעשהו ע"י עכו"ם ולא בעצמו ועיין בבה"ל שצידדנו דכונת המ"א הוא ג"כ אם אותו החשש שהוא חושש הוא מצוי שיבוא ואז נראה דיש להקל גם ע"י עצמו אכן יראה לעשות בצנעא אם אפשר ועיין בפמ"ג שכתב דלדברי המ"א יש להקל נמי בספק צורך המועד והיינו ג"כ אם בעיניו קרוב שיהיה זה לצורך המועד. וכל זה הוא דווקא שהתחיל כבר במלאכה, אבל אם לא התחיל לא תפסד ע"י איחור איזה ימים ואסור.
וכהמשך לדיון ולהגדרת הדברים, נביא את המבואר בחיבורו ביאור הלכה, שמאריך ומגדיר את הדברים, גם במקרים שבהם ישנו ספק אם זהו בגדר דבר האבד ועוד, ומציין בתחילה שיש לעיין במגן אברהם דספק דבר האבד ג"כ מותר ועיין בפמ"ג ומחה"ש, דלכאורה דין זה תלוי אם מלאכת חוה"מ בדבר שאינו אבד אסור מן התורה או מדרבנן. ו
ומציין בדבריו, למי שהוכיח דדעת הב"י בסימן תקל"ט להחמיר בספק דבר האבד, והיינו אפילו למאן דאית ליה דעיקר איסור מלאכת חוה"מ הוא מדרבנן. שהרי הב"י כתב שם זה לדעת הרא"ש, והרא"ש הוא מכת הסוברים בריש מו"ק דהוא דרבנן.
אמנם לכאורה יש סתירה לכל זה ממשנה דף י"ח ע"ב ואלו כותבין, וכתבו שם התוספות נראה דכל הני הוי דבר האבד פן ימות הנותן או העדים או ב"ד או ילכו למדינת הים, וכן בחידושי ריטב"א נמי כה"ג על כל המשנה הרי דמקילינן מספיקא וכן משמע מהרשב"א שהובא בב"י בסימן תקמ"ה דלהכי מתיר התוספתא לכתוב חשבונותיו בחוה"מ שמא לא יזכרם עד אחר החג, הרי דמתירין מספק.
ולאחרי דיון בדברים ופלפול בהם, מביא שנראה לענ"ד דעיקר תלוי זה בדבר המצוי דהיינו אם החשש שיהיה דבר האבד אם לא יעשה בחוה"מ הוא מצוי מקילינן אפילו למאן דאית ליה דמלאכת חוה"מ עיקרו הוא מן התורה ולהכי מקיל המשנה לכתוב בכל אלו הדברים שזכרם שם עיין בנ"י ובריטב"א.
ואנו, אין לנו אלא להביא את הדברים המבוארים בשולחן ערוך הרב, שהוא המורה לנו את הדרך אשר נלך בה, וכותב בנוגע לזה (סימן תסח) – וכן שאר כל המלאכות נוהגין להתיר לעשות על ידי נכרי אפילו שלא לצורך המועד שלא אמרו אמירה לנכרי שבות אלא בשבת ויו"ט וחולו של מועד אבל ערב פסח אחר חצות אין בו קדושת יום טוב כלל וקל הוא יותר מחולו של מועד.
לפיכך כל מה שמותר לעשות בחולו של מועד כגון דבר האבד או שעושה מעשה הדיוט ולא מעשה אומן ויש בו צורך המועד וכיוצא בהם משאר דברים המותרים בחולו של מועד כל שכן שמותרים בערב פסח אחר חצות וכן כל אותן שהתירו לספר ולכבס בחולו של מועד כגון הבא ממדינת הים והיוצא מבית האסורים מותרין גם כן בערב פסח אחר חצות.
ולאחרי כל הפלפול בדברים, נראה לענין הלכה למעשה שמפרטי המקרה האמור לכאורה יש להקל ולהחשיב הדבר כצורך 'דבר האבד', מאחר וחייב להיפגש עמו בלי קשר לעניין הנ"ל, ואם לו יתן לו, חשש גדול שיאבד טובה גדולה לעסק שלו. ולכן יתירו לו לכתוב את הצ'ק, כי עניין זה הוא נחשב כחלק מגדרי 'דבר האבד' שהתירו חכמים בחול המועד.

מקורות