באופן פשוט, ההורים הם הרי 'ראש' המשפחה, ומן הראש מושפע הגוף כולו. ביתר פירוט נוכל לחלק את ההשפעה ההורית לשלושה חלקים, כפי שכוחות השכל של האדם בראשו מחולקים לחוכמה בינה ודעת – שהם בעצם חלקי הראש.
לכל אדם יש בתודעתו 'אקסיומות' (כללי חשיבה מוחלטים) שדרכם הוא מביט במציאות ותופס אותה. רבים מכללים אלו האדם קיבל מהוריו. אומנם הוא יכול לעבור תהליך של למידה ולהפנים כללי חשיבה אחרים, ועם זאת עוצמתם של אותם כללים שקיבל וקלט אצל הוריו חזקה במיוחד ופעמים רבות כללי החשיבה של ההורים נעשים לכללי החשיבה של ילדיהם.
כללי החשיבה ה'מונחים' בראש, מקבילים בשפת החסידות לכוח החוכמה שבנפש.
מלבד כללי חשיבה, לכל אדם יש דרך משלו להסביר את המציאות ולפרשהּ. כל אחד מפרש ומנתח את מה שהוא רואה בצורה אחרת משמנתח אותה רעהו, ומסיק את מסקנותיו בדרכו שלו. גם יכולת הפירוש של המציאות נלמדת ממה שהאדם ראה בבית ובפרט מהוריו – ומהדרך שבה הם פירשו את המציאות.
הפרשנות למציאות וההסבר של מה שקורה מקבילים בשפת החסידות לכוח הבינה.
ישנו עניין נוסף שנמצא אצל כל אדם בראשו והוא החקיקה והיישום של אותם כללים בתוכו. בתהליך של הפנמה, כללי החשיבה נעשים לדפוס התנהגותי או רגשי שמתקבע באדם, והוא מרגיש שהם שייכים אליו. גם זה נקבע ונחקק במידה רבה בהשפעת ההורים, ובפרט על ידי הדוגמה האישית ששידרו לילדיהם.
כאשר הילד רואה כיצד ההורה שלו מתנהג, נחקק אצלו אותו דפוס התנהגות, וזאת אפילו במקרים שבהם הדפוס מנוגד לכללי החשיבה והפרשנות שלהם. לדוגמה: אם ההורה אומר לילד: "אסור לך לריב עם אחיך" (כלל) ואף מסביר לו למה מריבה היא דבר שלילי (הסבר), אך בפועל ההורה עצמו רב עם מישהו אחר (התנהגות), לרוב המריבה היא שתיחקק בילד ותהפוך לדפוס ההתנהגות שלו.
ההזדהות והפנמה של כללי החשיבה עד להפיכתם להיות חלק מאישיותו של האדם מקבילות בשפת החסידות לכוח הדעת.
אם כן, ה'ראש' של האדם הכולל בתוכו את כוחות החוכמה הבינה והדעת, מורכב מהנחות וכללי חשיבה (חוכמה), פרשנות והסבר (בינה), ושייכות והזדהות איתם (דעת).
כיוון שלא תמיד השקפתם של ההורים על המציאות נכונה ובריאה, ולפעמים הם בעצמם חווים קשיים בדפוס ההתנהגות שלהם וכדומה, ההשפעה על הילדים מבולבלת וממילא נוצר אצלם יחס לא נכון בין הכוחות הפנימיים, והחשיבה המתגבשת בתודעתם על המציאות נעשית מבולבלת ושגויה.
שינוי ה'ראש' לאחר שכבר התפתח והתקבע באופן מסוים, אפשרי, אך הוא דורש עבודה ויגיעה, שבהן יש להאריך בפעם אחרת.
כהורים שבוודאי רוצים לתת לילדינו את הטוב והמרב, עלינו לשים לב מלכתחילה למסרים הגלויים והסמויים שאנו מעבירים להם מעולמנו הפנימי.
הורה שגישתו לעולם מתאפיינת בראייה פסימית ושלילית והוא מרבה להתלונן, גם ילדו יפתח גישה כזאת: הוא יתרגל לחשוב על המציאות, על החיים ועל בני האדם באותה הדרך: ראייתו תתמקד בשלילי, הפרשנות שייתן למעשים תהיה שלילית וכדומה. ואפילו יאמר אותו אב לבנו "אתה ילד חמוד ואותך אני אוהב", אמירתו לא תשנה את הגישה הכללית שאותה הוא מנחיל לילדו מבלי לתת על כך את הדעת כלל.
כמו כן ישנה השפעה רבה לסוג הדינמיקה המתחוללת בין ההורים. בעיות קשות נוצרות כאשר הילדים עדים למריבות בין ההורים, ואם הם מערבים בהן את הילדים – על אחת כמה וכמה.
לפעמים כלפי חוץ נראה שההורים מתנהגים זה אל זה באופן מתאים וטוב, בהבנה והתחשבות ודיבור רך ומכבד, אבל כאשר הם חושבים שאיש אינו שומע אותם, הם מזלזלים זה בזה ומתבטאים בדרך שאינה מכבדת. ילדים לא מעטים מספרים שה'תגלית' שבין הוריהם מתנהלת תקשורת 'כפולה' כעין זו (לפעמים מבלי שההורים הבחינו בזאת ולמרות השתדלותם להסתיר זאת מילדיהם, ואולי דווקא בגלל בגללה), גרם להם למשבר פנימי ולזעזוע.
נמצאנו למדים שהשפעה הורית אינה רק בדרך שבה האדם מתייחס באופן ישיר לילד שלו, האהבה שהוא מקרין כלפיו, הגבולות הנכונים שהוא מציב לו וכדומה, אלא גם בדמות שהוא מקרין כלפיו גם בדברים שלא קשורים לילד ישירות. היחס של ההורה לעולם בכלל, העקרונות והפרשנות על המציאות והקשרים שבין ההורים, עוברים לילד דרך הדמויות ההוריות, אמירותיהן ומעשיהן.
העבודה ההורית אינה רק בדברים הנוגעים לילדים במישרין, אלא בעבודה שלנו הקשורה לעצמנו. ככל שההורה יבנה לעצמו תדמית נכונה ומבט טוב על החיים, הוא יעביר את המסרים הנכונים לילדים שלו.
כאשר ישנה אווירה מחייכת, אוהבת ומפרגנת, המסר הפנימי שלה עובר לילדים, גם ללא מילים.
העצמת המקום ההורי מול הילדים מחייבת השקעה של ההורים בהם עצמם. ככל שההורים יעבדו על עצמם להיות במקום חיובי ומתוקן, הדבר יבוא לידי ביטוי גם במסרים העוברים לילדים.
