תשובה: בכדי לענות על שאלה זו יש לדון בפרטים הבאים: א) האם דג שמת הוא מוקצה, ואיזה סוג מוקצה הוא. ב) האם התירו לעשות מלאכה לצורך מניעת 'צער בעלי חיים'. ג) אם כן, האם התירו אפילו מלאכה מהתורה, או רק מדברי סופרים. ד) האם יש דין מלאכת בורר בהוצאתו מהמים.
ראשית יש להביא את המובא בשולחן ערוך בסימן שה סעיף יט, שבהמה שנפלה לתוך תעלה של מים, אזי אם המים עמוקים ומפני כך אינו יכול לדאוג לבהמה לאוכל ושתיה כראוי במקומה, מביא כרים וכסתות ונותן תחתיה – משום צער בעלי חיים, וכך תתרומם ממקומה עד שתצא. וזאת אף על פי שמבטל כלי מהיכנו באמצעות זאת שמניח זאת תחת הבהמה.
אך דוקא אם המים עמוקים, אבל אם אינם עמוקים ויכול לדאוג לה לאוכל ושתיה כראוי עד מוצאי שבת – במקומה באופן שלא תמות, אזי אין מתירים לו להניח כרים וכסתות ולבטל כלי מהיכנו.
וכאשר המים עמוקים יכול להניח גם שאר כלים תחתיה בכדי שתוכל לעלות, ומה שכתב המחבר 'כרים וכסתות' דוקא, הוא בא לרבות ולחדש בזה שאף שלא יהיו ראוים להשתמש בהם על ידי זה מאחר ותהיה עליהם לחות המים גם כאשר תעלה הבהמה, מכל מקום מותר הדבר, מאחר וצער בעלי חיים הוא מהתורה מכך שהזהירה התורה את מצות פריקת המשא מעל הבהמה. ועל כן דוחה הוא איסור ביטול כלי מהיכנו שהוא רק מדרבנן – שגזרו שלא לבטל בשבת כלי ממה שהיא מוכנת לו.
אמנם אסור לאדם בכל אופן לעלות את הבהמה בידיים ממש, מאחר וכל בעלי חיים הם מוקצים. ואף על פי שישנו צער בעלי חיים – אסור, כי אין לנו לדמות גזירות חכמים זה לזה. אמנם באליהו רבה הביא, שיש פוסקים שמקילים אף להעלותה בידיים אם אי אפשר לעלותה על ידי כרים וכסתות. (משנה ברורה).
ועל ידי גוי לדברי הכל מותר להעלות את הבהמה. ואדרבה, זה עדיף יותר מהנחת כרים וכסתות ושאר כלים תחתיה.
ובמשנה ברורה סימן שלב סימן קטן ו כתב להכריע, שאסור לעשות בשביל הבהמה שום מלאכה דאורייתא או מדרבנן – אפילו אם במניעת מלאכה זו תמות הבהמה. ורק על ידי גוי יהיה מותר לעשות כאשר הבהמה חולה. וחזו איש היקל בזה כמובא בספרו סימן נב אות טז.
אמנם בשולחן ערוך הרב בסימן שה סעיף כו, (לאחר שכתב שאסור להעלות הבהמה בידו אם לא עלתה על גבי הכרים – אפילו אם תמות שם מפני שהיא מוקצה, ולא התירו טלטול מוקצה אף במקום צער בעלי חיים, שיש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה – ב'שב ואל תעשה'. המשיך) – שיש מתירים להעלות את הבהמה בידיים – משום צער בעלי חיים, ויש לסמוך על דעתם במקום הפסד מרובה. אבל לדברי הכל מותר לומר לנכרי להעלותה.
ועל פי האמור כתבו הפוסקים בעניין בריכת דגים ואקווריום, שנולדו שם דגיגים קטנים, אין היתר להוציא אותם בשבת משם משום צער בעלי חיים, מאחר וכן הוא דרך הטבע שהגדולים אוכלים את הקטנים. ולפי זה הוא הדין גם בשאר בעלי חיים גדולים כפי דרכם לטרוף בעלי חיים קטנים למאכל, שאסור להצילם על ידי איסורים מדרבנן. (ספר שמירת שבת כהלכתה פרק כז הערה קו בשם הגאון רבי שלמה זלמן אויערבאך).
כמו כן הביא שם עוד, בנוגע לדג שמת ועלול להסריח את המים ולהמית את שאר הדגים, שמותר להוציא אותו בשבת מהמים. ואמנם אין זה מצד בורר, מאחר והוא מובדל לעצמו. אך יש להתיר את טלטול המוקצה האסור מדברי סופרים בכדי למנוע צער בעלי חיים. ומשמע שהיקל בזה כהחזון איש למרות סתימת דברי המשנה ברורה בסימן שלב. אך כתב שם שכל ההיתר הוא רק בהפסד גדול, כמו אם יש לו הרבה דגים יקרים בתוך המים שיכולים להפסד אם לא יוציאו. אולם היתר זה הוא רק אם אינו יכול להוציא את הדג 'כלאחר יד' או על ידי גוי. וכדברי ה'שולחן ערוך הרב'.
העולה מן האמור: שהיתר 'טלטול מוקצה' – האסור מדברי סופרים, לצורך מניעת צער בעלי חיים, הוא מחלוקת הפוסקים, ויש להקל בזה כשישנו 'הפסד מרובה'. ולכן אם יש לו באקווריום דגים יקרים, ויש חשש שימותו או יחלו אם ישאיר את הדג המת, יכול להקל ולהוציאו.
ולדברי הכל יכול לומר לגוי להוציאו בכל אופן. וכן להוציאו בשינוי – 'כלאחר יד'.
