ההורות מחייבת הכרה של ההורים בעובדה שהילד נפרד מהם, ועולמו ועולמם הם שני עולמות שונים. אומנם הילד והוריו קשורים זה בזה ומשפיעים רבות זה על זה, אך יש כאן מציאות של שניים.
על דרך צחות ניתן לומר שכשם שבגשמיות, בני הזוג הופכים להיות 'הורים' רק כאשר בשעה טובה תינוקם בא לעולם ו'נפרד' מהם (וכל עוד נכלל בתוכם – עת שהה ברחם אימו, הם אינם 'זכאים' לשם הורים), כך גם בתודעה הנפשית, הכרה זו חשובה.
אומנם כשהילד קטן מאוד, חסר אונים ותלוי בכל דבר בהוריו, טבעי שההורה יחשוב: "הילד בסך הכול בן שנתיים. אני יודע מה טוב בשבילו ומה לא. הוא ואני היינו הך. הוא מימוש הרצונות שלי", "איך הוא מעז שלא לעשות מה שאני רוצה?" ואולם, המחשבה הזאת בטעות יסודה: גם כשהילד צעיר מאוד, על ההורים להכיר בהיותו 'יצור' עצמאי, ולכבד זאת.
ואם בקטנותו כך, על אחת כמה וכמה הדברים נכונים כשהילד גדל ומתבגר. ומשום מה לא תמיד ההורים מבינים זאת, ולעיתים, גם כאשר ה'ילד' כבר נשא אישה ובנה חיים משל עצמו… ההורים מנסים להכתיב לו כיצד עליו לנהוג ומצפים ממנו לפעול לפי תפיסת עולמם, והוא צריך להיאבק על הזכות להיות ישות עצמאית.
יש לזכור שהילד קיבל נשמה אלוקית משל עצמו. אומנם כשהוא תינוק, ההורה צריך לטפל בו ולדאוג לכל צרכיו; וגם כשהוא בוגר, תמיד ההורה דואג לו ועומד לצידו, אבל במהות – הוא מציאות בפני עצמה, ויש לה מקום של כבוד ללא תלות בנו.
על חשיבות ההיפרדות ו'תפיסת המרחק' נוכל ללמוד מההתנהלות של הקב"ה עימנו: אנחנו בנים לקב"ה, והקב"ה הסכים לצמצם את עצמו בשבילנו. וכלשון אדמו"ר הזקן בפרט מט בתניא: "…כי אהבה דוחקת הבשר .. בחינת צמצום אורו הגדול הבלתי תכלית, להתלבש בבחינת גבול הנקרא עולם, בעבור אהבת עמו ישראל, כדי לקרבם אליו ליכלל ביחודו ואחדותו יתברך…".
בדומה לכך ירידת הנשמה מתוארת במאמרי בחסידות כמשל ממלך שולח את הבן שלו למקום רחוק מארמון המלוכה, ודווקא הריחוק הזה, מאפשר לילד לגלות את כוחותיו העצמיים ולהיות ראוי למלוכה בעצמו.
ועל דרך זה אצל הורים: אין ספק שכל מעשיהם מונָָעים מתוך אהבתם הגדולה אליהם והרצון הפנימי לתת להם להתפתח בעולם ולממש את שליחותם – אך הדרך הנכונה שעליהם לנקוט מותנית בידיעת 'סוד ההיפרדות' (בחיצוניות): לאפשר לילד לגבש ולצמוח כמציאות עצמאית, להתאפק, ולאפשר.
בהכירו בעצמאות של ילדו, מתגלת אהבה עצמית ונעלית יותר. ההורה כביכול אומר לו: "אני אוהב אותך – לא בגלל ההתנהגות שלך אלא משום שאתה הבן שלי, ללא תלות בדבר".
קשיים רבים ביחסי הורים–ילדים מקורם בחוסר הצלחתו של ההורה 'לשחרר' ולכבד את מקומו העצמאי של הילד.
במקרים שההורה לא מצליח 'לשחרר' את הילד – הילד נאלץ 'להשתחרר' לבד. כלומר, להשיג לעצמו את המרחב האישי. קל יותר כשההורה מאפשר זאת. קשה יותר כשהילד צריך להשיג את המרחב הזה בכוחות עצמו, אבל לפעמים אין ברירה. העצמאות חיונית לבריאותו ולהתפתחותו הנפשית. הילד מוכרח להאמין בזהות העצמאית שלו, וביכולת שלו לחשוב ולרצות ולממש את שליחותו שלו בעולם.
השארת יחסי התלות היא טעות של ההורה ה'מכתיב', משתלט ולא נותן מרחב. והיא יוצרת טעות גם בתודעת הילד שכן היא הופכת אותו להיות 'מרַצֶּה': למה אתה לומד? כדי שההורה יהיה מרוצה. ולמה אתה אוכל? כי אם אני לא אוכל, אימא לא תהיה מרוצה. כל מטרתו של ה"טוב" שהוא עושה – לגרום להורים להיות מרוצים.
חשוב להבחין בין ילד 'מרַצֶּה' לילד 'מכבד'. בהסתכלות חיצוניות הם עשויים להיראות דומים זה לזה, אבל הבדל גדול ביניהם: כשהילד מכבד את ההורה, יש כאן שניים – הילד וההורה, והיחס ביניהם הוא יחס של כבוד והערכה. כשהילד מרצה – אין שניים. יש רק אחד – ההורה. הילד אינו קשוב לעצמו, הוא כנוע ונמצא בתנועה של 'ויתור' על עצמו ועל רצונותיו.
הכניעה והריצוי התמידיים גורמים לפגיעה פנימית. בתוך תוכו הילד מאוכזב מעצמו משום שלא מימש את מה שלדעתו נכון וחשוב, וכשהוא 'מתעורר' לבסוף ועומד על שלו, עמידתו נעשית מתוך כעס ומרמור פנימי.
כדי להפסיק 'לרצות', צריך להפסיק לצפות. האדם צריך לפתח הערכה עצמית בתוכו, מול עצמו ומול שליחותו בעולם, ולא לצפות לקבל הערכה מהאחר, אפילו מדובר בהורה שלו.
כשהתהליך הזה לא קורה, נוצרת תנועה מעגלית: הילד מייחל לתשומת לב, אישור וההערכה מההורה, ולצורך זה הוא עסוק בפעולות שמטרתן לרצות אותו, אבל בעשותו כן הוא מוותר על הרצונות שלו וצובר בתוכו תסכול וכעס… וחוזר חלילה.
חשוב להדגיש: ההתרחקות הזו, בחיצוניות, דווקא היא תאפשר לשני הצדדים לבנות קשר עמוק של האהבה עצמית לא מותנית. היא גם תסייע לממש את רצונו האמיתי של ההורה – לראות את הילד שלו גדל בריא בנפשו, מממש את שליחות בעולם מתוך שמחה וטוב לבב, ומבטא את כוחותיו העצמיים ואת היכולות הייחודיות שה' טמן בו.
מקווה שהמבואר לעיל יתן פתח והבנה בשאלה ששאלת, ושהולכים עם הדברים בצורה נכונה, בקירוב אך בריחוק נכון וברוממות נכונה, תהיה הצלחה בחינוך.
