גדר היהדות של האבות

בספרים הקדושים, ישנו דיון שלם בכל הנושא הזה, ונשתברו עליו הרבה קולמוסים [וראה לדוגמא בארוכה בספר פרשת דרכים דרך האתרים דרוש א. בית האוצר (להר"י ענגל) כלל א. וש"נ. כפי שמציין אליו הרבי מה"מ בכמה וכמה מקומות]
ושם דנים בצורה רחבה אם יצאו האבות מכלל בני נח או לא יצאו מכלל ב"נ. בעניין זה ישנם סברות לכאן ולכאן, וכדי לראות את הסוגייה בשלימותה מוכרחים ללמוד את הדברים מבפנים, וללמוד אותם לעיון.
בשיחות הרבי מה"מ עצמו, ישנם כמה וכמה ביאורים על זה, ולהלן נביא את נקודת אחד מהביאורים:
בפשוטו של מקרא, מבאר הרבי, שהיה לאבות דין של בני בני נח .
[וראה לדוגמא כמה וכמה שיחות המדברות על זה, וחלקם אף בארוכה: לקו"ש ח"ה ע' 143 ואילך. ליקוטי שיחות לפרשת תבא, המודפסות בחי"ד, השיחה הראשונה, סעיף ב. וראה גם ליקוטי שיחות לפרשת חיי שרה בח"י, השיחה השנייה, ס"ט.]
ומסביר זאת הרבי, שלפי פשט הפסוקים, לא נרמז בשום מקום שלפני מתן תורה חל על היהודים דין אחר מאשר בני נח.
[ואדרבה הפכו משמע מהנאמר לאברהם ואתה תבוא אל אבותיך (לך טו, טו). ואין לומר שתרח התגייר שהרי מפורש שם ברש"י: אביו עובד עבודה זרה (שזהו מז' מצות ב"נ – ראה פרש"י ד, כו. יא, כח)… עשה תשובה, ותו לא]
מלבד מה שמוזכר במפורש, שהם חייבים במצות מילה ועוד, אך לגבי שאר הדברים, לא הייתה להם חובה בזה.
ועם כל זאת, מובא במפרשים, שהאבות קיימו את כל התורה עד שלא ניתנה, אפילו דקדוקי מצוות.
על דרך הפשט מסתבר לומר שקיום כל התורה ע"י האבות היה חומרא שקיבלו על עצמם, ואין בכלל (ובכוח) קבלה זו להפקיעם מדין ב"נ. קבלה זו לא חייבה את זרעם, כמוכח מ"ויקח עמרם את יוכבד דודתו". ולכן גם הייתה השפעה גדולה על ההשלכות של קיום המצוות על החפצים הגשמיים, וכפי שיופרט להלן.

ומפני כל זה, לא השפיע קיום המצווה על החפץ שבו היא נעשתה, ולא נגרם בו שום שינוי במהותו ואיכותו מבריאתו – הוא לא נהפך לחפץ של מצוה, וההשפעה היחידה הייתה על האדם, מקיים המצוה .
ואף שהמצוות נעשו באמצעות חפצים גשמיים – לא הייתה להן כל השפעה על הגשמי עצמו, והוא נשאר בחומריותו כמקודם .
קיום המצווה בגשמיות היה משום שהיו "מרכבה" לאלקות גם באברי גופם, שלכן עבודתם הרוחנית חדרה בכל מציאותם עד שהתבטאה גם בדבר גשמי, אבל לא הייתה הכוונה לפעול בתוך הגשמי; הגשמי היה רק ביטוי של העניין הרוחני.
עבודת המצוות הייתה ברוחניות נפש האדם, בעולם, ועד להיותם מרכבה של אצילות – עולם שכולו רוחניות. כי כל מצווה מהותה היא אלקות ורוחניות, ויש בה משמעות מיוחדת המביאה לידי זיכוך והתעלות של הרוחניות אשר בעולם, בשכל וברגש של האדם. והעשיה שמוצאים אצלם טפילה לעניין הרוחני .
לכן גם לא היה נוגע כ"כ באיזה דבר גשמי תתבצע המצווה , מעשה המצוות בגשמיות לא היה אז מדויק לפי כל פרטי הפרטים כקיום המצוות לאחר מתן תורה;
כמו למשל עבודת יעקב אבינו באמצעות המקלות , שבזה המשיך את אותן המשכות עליונות שאנו ממשיכים ע"י מצות תפילין, ועכ"ז, בזמן שסיים, נותרו המקלות ללא כל קדושה .
ומכיוון שלא הייתה הבחנה מיוחדת המפרידה את היהודים מבני נח, לא מתאים כלל המושג של גיור לגביהם.
ומה שכתוב ברש"י ש"אברהם מגייר את האנשים ושרה מגיירת את הנשים", אין זה שינוי המציאות שלהם, אלא שהכניסם תחת כנפי השכינה, שגם זה נקרא גירות, אבל לא גירות ממש כי קודם מתן תורה לא היה שייך בפשוטו של מקרא עניין הגירות, אלא על דרך שם המושאל .
אלא, שעדיין צריכים לדעת, שאפילו לדעות שלא יצאו מכלל בני נח — הרי זה רק בנוגע לקיום המצות שלהם וכיוצא בזה, אבל מציאות עם ישראל התחילה מהאבות, שמאז הותחלה ברית וקדושת ישראל .
זאת אומרת, שאפילו לפי אותם הדעות שמחשיבות את האבות ע"פ הלכה כבני נח, מבאר הרבי, שזה רק בעניין השלכות מסויימות על קיום המצוות וכדומה, אך אי אפשר להתכחש לעובדה המוגמרת, שמאז האבות נכרתה ברית בין עם ישראל לבין הקב"ה, ושמני אז החלו ב' אלפים תורה בעולם ועוד ועוד.
לאידך, ע"פ דברי חז"ל שאומרים שהאבות קיימו את כל מצוות התורה, למרות שלא נצטוו על כך, ונאמר אצל אברהם "למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו", הרי הסברא נותנת שגם יעקב קיים "יצוה את בניו" – את כל בניו, וכפי שכותב רש"י במפורש בפירושו על הש"ס "שבני יעקב שומרי מצוות היו, דאע"פ שלא ניתנה תורה מקובלין היו מאבותיהן ".
וכן מצינו שהשבטים היו מחויבים במצוות, ובפרט למאן דאמר דקיימו כל התורה ונעשית כולה בגדר נדר, שישנה דעה וסברא שהיו האבות חייבים בנדר, ועוד (ועיקר?): יש לומר אשר נדר לה' (בדברים שבין אדם למקום ועד"ז – לקיים כל התורה) יש בזה גדר דעבודת השם דבודאי כשבן נח עושה מעשה מסוג זה עושה מצוה אף שלא נצטווה על מעשה זה .