נושא: מודעות

גדלתי בבית הרוס

גדלתי בבית הרוס, אבא שלי התגרש מאמא שלי עוד בהיותי נער צעיר, ואמא שלי לא חינכה אותנו בצורה נורמלית, ואין כאן המקום להאריך ולפרט…
חבר טוב שלי, באמת, אמר לי פעם, שרואים על ההתנהגות שלי שגדלתי בבית "הרוס", ואני מעוניין לתקן את הפגמים. אני מבין שאין אפשרות לתקן את הכל, אבל מה אני כן יכול לעשות בעניין.
יש לי בעיות של ביטחון עצמי, אני מרגיש שלא אוהבים אותי, הגבולות שלי לא ממש נורמטיבים, ורציתי פתרון בעניין.

הורים המספקים לילדם את צרכיו הגשמיים, הנפשיים והרוחניים, 'בונים' בכך את עולמו הנפשי והרוחני בצורה בריאה ומתוקנת.
אם מסיבות מסוימות הנתינה ההורית לוקה בחסר, בניית ה'עצמי' שלו נפגעת ונותרת חסרה. אך כמובן שאין מדובר ב'גזרה' ובמצב בלתי הפיך. יש דרכים להשלמת החסר. התיקון ייעשה על ידי המודעות לכך, ועל ידי עבודה עצמית נכונה ליצירת חיבור והתקשרות לקב"ה, שהוא בבחינת אבינו ואנו בניו. עבודה זו תשלים את החוסר שלא קיבל האדם בגילוי מהוריו הגשמיים.
באופן כללי הנתינה וההשפעה של ההורים כוללות ארבעה עניינים־תחומים: א. קבלה עצמית ללא תנאי; ב. אהבה והשלמת צרכים; ג. חינוך לגבולות ולהתנהגות נכונה; ד. זהות ייחודית ותודעת שליחות. חוסר בהם יושלם דרך פיתוח קשר נכון ברוחניות ובעבודת ה', וכפי שיפורט.
הורים צריכים 'לשדר' לילדם שהם מקבלים אותו וטבעו באופן מוחלט, שהוא רצוי בעיניהם בדיוק כפי שהוא. קבלה זו היא הנדבך הראשון והבסיסי ביחס ההורים לילדיהם. קבלת המסר הזה בונה בנפש הילד מקום פנימי שבו הוא מאמין בקיום שלו ובנוכחות שלו בעולם.
למרבה הצער, קורה שהורים אינם מודעים לצורך הזה ולחשיבותו והם אינם 'משדרים' את המסר הזה לילדם בגלוי, ובמקום 'לכבד' את הטבע הבסיסי שעימו הילד נברא, הם מנסים שוב ושוב לשנותו. גישה כזאת אינה מאפשרת לילד לפתח בתוכו קבלה עצמית, שהיא תנאי להתפתחותו הבריאה למן הילדות והלאה.
אך ניתן להשלים זאת בפיתוח קשר נכון עם הקב"ה. כאשר ילמד האדם, יבין ויפנים, שאנו בניו של הקב"ה, ולכל אדם יש ערך ושווי מוחלט אצל הקב"ה, תיבנה בו אט־אט הכרה עמוקה בערכו ומקומו בעולם.
אפילו לדומם צומח ולחי – יש מקום וערך, בוודאי לאדם שנחשב ברייה 'גבוהה' מהם, ועל אחת כמה וכמה ליהודי, הנחשב בן של הקב"ה, "בנים אתם" – יש ערך, ומקומו בעולם חשוב ונעלה ואיננו תלוי בשום דבר. בכוח אמונה זו הוא יפתח את הקבלה העצמית בתוכו וישלים את החסר שנוצר אצלו.
האמון נבנה בנפש הילד בשלבים: בשנותיו הראשונות, שבהן אישיותו נבנית, הוריו הם הכול בעיניו, ותלותו בהם מוחלטת. אם יחסם של ההורים יהיה חם, ויבוא לידי ביטוי באהבה, בנתינה ובמילוי כל צרכיו, ייבנה בנפש הילד אמון בסיסי שיש מי שאוהב אותו ומתוך אהבתו דואג למלא את כל צרכיו הגשמיים והרוחניים תמיד. את האמון הזה הוא 'יעתיק' בקלות יותר אל הקב"ה. כשיגדל יהיה לו קל יותר לקנות רגיעה וביטחון שלם בקב"ה ולסמוך עליו שישלים לו את כל צרכיו.
אם מסיבות מסוימות, הילד לא זכה ביחס שהוא זקוק לו ובמילוי צרכיו, לא נבנה בו האמון הבסיסי שהוא אהוב, היעדר האהבה מוליד בו תחושת חסר והיא עלולה ללוות אותו גם הלאה, מתוך פחד תמידי שלא יזכה להיות אהוב ולקבל את צרכיו, אלא אם כן יצא למלחמה ויגן על עצמו.
ואף כאן, השלמת מקום זה תהא בפיתוח קשר של אהבה לה' וביטחון מוחלט בו. על הקדוש ברוך הוא נאמר "טבע הטוב להיטיב", "ורחמיו על כל מעשיו". פירוש הדבר שבדאגתו לברואיו, בהתקרבו לבניו ובדאגה להם להשלמת כל צורכיהם – נגרם לה' תענוג, והוא עושה הכול למעננו בשמחה ומתוך אהבה מוחלטת.
כדי להגיע לחיזוק הביטחון בה' דרוש לימוד. מתוך לימוד במאמרי החסידות ובשיחותיו של הרבי, בשער הביטחון בחובת הלבבות וכדומה, ומתוך הפנמת הרעיונות המובאים בהם, האדם יחזק את ביטחונו בה' ויצליח להרגיש רגיעה וביטחון.
חלק חשוב מהחינוך שמעניקים הורים לילדיהם הוא הלימוד שיש להשליט את השכל על הרגש, לעמוד בגבולות ולהתגבר על רצונות שליליים. ילד שקיבל חינוך נכון וקנה את הכלים האלה, יֵקל עליו לעמוד בגבולות החיים ולהתגבר על תאוותיו.
ואם מסיבות מסוימות לא התחנך כראוי ולא למד זאת? גם במקרה זה ההתבוננות בקב"ה ובדרכו – תבוא לעזרו. הקדוש ברוך הוא דורש מאיתנו לקיים את מצוותיו. הוא אינו משנה את דעתו: "זאת התורה לא תהא מוחלפת" – כל המצוות וההוראות של התורה נשארות כפי שהן במשך כל הדורות ללא שינוי בהתאם למקום או לזמן. הלימוד וההקפדה על הגבולות שהתורה מציבה לנו, באופן קבוע ויציב, יוצרת בחייו של האדם יציבות וסדר, ומשלימה את החלק הזה בבנייה האישית.
על ההורים להאמין בילד שלהם (במיוחד בגיל ההתבגרות), שיש לו מקום ייחודי בעולם ותפקיד ושליחות אישית המותאמים לו על פי טבעו ותכונותיו. עליהם 'לשדר' לו שהם סומכים עליו ומאמינים בו שיצליח בעולם וימלא את שליחותו.
אך גם אם ההורים לא הצליחו לבנות אצלו את התודעה הזאת אלא ניסו 'לשכפל' את עצמם בחינוכו (שהוא יהיה כמוהם בדיוק, מבלי לנסוך בו אמון בבחירותיו האישיות), האדם יכול ואפילו צריך להשלים את המלאכה בעצמו. מתוך התבוננות בתפקיד הנשמה שה' נתן בו, בשליחות הייחודית שהוטלה עליו, ובאמון המלא שהקב"ה נותן בו שיבצע את שליחותו בעולם מתוך שמחה וטוב לבב, תיבנה בנפשו התודעה, והחסר יושלם.
עיקרון זה, שבכוח הקשר עם הקב"ה ניתן להשלים את שנפגם בנתינה ההורית לסוגיה, בא לידי ביטוי גם בפסוק שבמזמור כ"ז בתהלים,: "כִּי־אָבִי וְאִמִּי עֲזָבוּנִי וה' יַאַסְפֵנִי" – במקרים שבהם, מסיבות שונות, הנתינה ההורית לקויה ונגרם חסר, האדם יכול וצריך, בכוח החיבור שלו לה', למלאו ולהשלימו.

מקורות