נושא:

גבורה ונוקשות

. האם הפירוש הנכון של מידת הגבורה בעבודה היא אכן להיות נוקשה, מצמצם, לא נותן? כמו שמידת הגבורה היא הצמצום וההסתר לעומת מידת החסד? מה הפירוש הנכון לדברים. שמעתי בזה כמה פירושים ואשמח לשמוע את דבריכם

פנימיות מידת הגבורה היא הפחד והיראה: אדם שירא את ה' – דווקא הוא יתגבר על תאוותיו ורצונותיו שאינם מתאימים לרצון ה'.
גם מידת הגבורה האנושית עניינה התמודדות עם פחד ואיום. אדם שניצב מול איום ומוצא בתוכו את הכוח להתנגד לו ולא להיכנע לו מכונה 'גיבור'. חכמינו אמרו (משנה, אבות ד, א): "איזהו גיבור? הכובש את יצרו".
הגבורה ב'עבודה' הפנימית היא היכולת לדעת ליזום את המציאות ולא להיכנע לה. המקום הלא מתוקן שבתוכנו מנסה ליצור אצלנו ייאוש, פחד וחוסר ערך עצמי. ה'גיבור' לא נכנע לתחושות אלו ומוצא בתוכו כוחות פנימיים להתמודד איתן ולהתגבר עליהן. 'גיבור' איננו אדם שאינו חש פחד אלא מי שהאיום והפחד מעוררים בו את תכונת ההתגברות. 'גיבור' אמיתי מחפש אתגרים ואיומים כדי לממש את כוח גבורתו.
חז"ל אמרו (בבלי, בבא בתרא כה ע"א): "הרוצה להעשיר – יצפין", כלומר: המקום של העושר שייך לצד צפון. חז"ל למדו זאת מבית המקדש, שבו שולחן לחם הפנים, המבטא את העושר, ניצב בצד צפון.
הקשר בין מידת הגבורה לעושר הוא שעושר מחייב בדרך כלל עמידה במתח ובלחצים. אדם הרוצה לחיות חיי מנוחה ורוגע, לא יגיע בדרך כלל מצד עצמו לעשירות. רק דחף נפשי חזק, הנובע מתחושה של חוסר ולצידו נכונות להשקיע ולעמוד בלחצים יגרמו לאדם לפעול להשגת עושר.
גבולות וחוסר נתינה נובעים מרגש היראה. אדם שירא שנתינתו תגיע למקום לא ראוי, מדקדק במידת הדין. הגבורה מביאה להתכנסות של האדם פנימה ולרצון להתרחק ממה שנתפס אצלו כמזיק או לא טוב בעבורו.

גבורה הורית
הגמרא במסכת סוטה קובעת דרך הנהגה בעניין היחס לילדים: "שמאל דוחה וימין מקרבת". על קביעה זו ניתן לשאול: למה בכלל צריך להשתמש ב'שמאל' ובמידת הגבורה? ואולי די לנו ב'ימין' ובמידת האהבה?!
התשובה לשאלה זו תעלה מתוך ההבנה בחשיבותה ועניינה של מידת הגבורה בעולם בכלל.
חכמינו אומרים: "בתחילה עלה במחשבה לברוא את העולם במידת הדין. ראה שאין העולם מתקיים, עמד ושיתף עמו מידת הרחמים". ממאמר זה משתמע שמעלתה של מידת הדין, הצמצום והגבורה, גבוהה עד מאוד, עד שבתחילה רצה הבורא לברוא את העולם בה בלבד.
אילולא הייתה מידת הדין, כל העולם היה בעל זהות אחת, מאוחדת ובעלת קרבה לבורא האין־סופי. כל העולמות היו בטלים באורו ודבקים באחדותו ולא היו מרגישים שום מציאות עצמאית. לכן, כדי שתהיה לנבראים זהות נפרדת, שיש לה בחירה חופשית (שהרי נתאווה הקב"ה להיות לו יתברך דירה דווקא בתחתונים, במציאות נמוכה ובעלת מודעוּת נפרדת מצד עצמהּ), היה צריך הבורא לגלות קודם את מידת הדין והריחוק, שזהו הצמצום הגדול, ואת זאת עשה באמצעות העלמת אורו האין־סופי והסתרתו.
בלשון החסידות: מידת הגבורה מכשירה את ה'כלי'. אילו הייתה רק מידת החסד היה הכול בטל באורו האין־סופי של ה', וכדי שיהיו 'כלים' (= מציאות עצמאית שיש לה יכולת קבלה) נפרדים, גילה הבורא את מידת הדין.
כשם שמידת הגבורה העליונה נועדה ליצור מציאות של 'כלי', היינו נברא בעל יכולת קבלה שעומד בצורה עצמאית, כך תפקידהּ של מידת הגבורה אצל האדם ("שמאל דוחה") – להכשיר במְקבֵּל את היכולת לקבל בצורה נכונה וראויה.
נחזור לחינוך: אם הילד הקטן יקבל כל מה שיבקש בקרבה ובאהבה בלבד, הוא ילמד שהכול מגיע לו ותמיד חייבים לו, ולא יהיה מסוגל להתבגר ולהגיע להישגים בכוחות עצמו.
היכולת לקבל בצורה נכונה – מתוך הכרת הטוב והבנה שצריך לעמול ולהתייגע בשביל לקבל, ולפעמים לוותר לאחרים ולשתפם וכדומה – תוכל להתפתח בילד רק אם ההורה או המחנך ישתמשו לפעמים גם במידת הגבורה: יציבו לילד גבולות, וילמדו אותו שלא הכול בא מעצמו ומובן מאליו. הרגשת החוסר במידה הראויה דווקא היא שתאפשר לילד להכיר בערך החסד הניתן לו.

יד חלשה בלבד
כשמדברים על מידת הגבורה ועל השימוש ב"שמאל דוחה", יש להדגיש ולהבהיר את דברי הרבי שבכמה הזדמנויות ציין שיד שמאל היא היד החלשה – "יד כהה". דבריו מלמדים אותנו שגם כאשר יש צורך בהנהגת הגבורה, השימוש בה צריך להיעשות במינון מבוקר (נמוך ככל האפשר) ולא באופן עוצמתי ומוגבר חלילה.
משל למה הדבר דומה? לפרי, כשדי לגלות אותו צריך להסיר ממנו את קליפתו. לעיתים פעולת ההסרה דורשת הפעלת לחץ, ויש להיזהר שהלחץ לא יהיה חזק מדי, כדי שהפרי שבתוכה לא יתרסק; והנמשל: לעיתים נדרש המחנך להפעיל לחץ על הילד המתחנך לצורך חינוכו. על המחנך להקפיד שהלחץ יהיה עדין ולא יחרוג מן המידה הנחוצה. לחץ מדויק יתרום להתפתחות הילד, מה שאין כן לחץ בלתי מבוקר שעלול לפגוע בו ולשבור את רוחו.
מדד חשוב שיאפשר לנו לוודא שהשימוש ב'שמאל' אכן נעשה רק ביד אחת, החלשה, הוא תחושת ההורה או המחנך: אם הם חשים שהפעלת הלחץ נעשית מתוך הכרח, למען חינוך הילד, אבל המעשה עצמו מסב להם צער – הפעולה נכונה. לכל הורה ומחנך נעים להעניק לילד פרסים ולשבחו, אבל אם מניעת פרס או שבח נצרכת לטובת הילד כדי להקנות לו הרגלים טובים ונכונים, והמחנך חש שהגבלת הילד ומניעת הפרס ממנו גורמות לו צער – סימן שהוא משתמש בגבורה במידה הנכונה.
ההורה או המחנך נותנים לילד "תרופה מרה" שנצרכת ל"בריאותו", אבל הם מלווים את הנתינה בהסבר שה"תרופה" לטובתו, מחבקים אותו ועוטפים אותו בחום ובקרבה. הילד מבין שהמבוגרים אינם נהנים מהמצב. אומנם הם פועלים בתקיפות, אבל הוא מבין שהתקיפות נועדה למלא צורך חינוכי והיא לטובתו ולתועלתו.

מקורות