נושא:

גאולה פרטית

שלום וברכה לכבוד הרב.
ברצוני לשאול שאלה שמציקה לי כבר זמן רב. לא שאלתי אותה עד עכשיו, כי לא הצלחתי להגדיר אותה בתוכי. לא מצאתי את המילים המתאימות, ומקווה שכעת אני יצליח לבטאות את עצמי במשהו.
אני יודע ומכיר את העניין שאנחנו נמצאים בתקופה ממש לפני הגאולה, ומה שאומרים שנמצאים בערב הגאולה ועוד ועוד..
אבל שאני מנסה לתאם בין אותם האמירות לבין החיים האישיים שלי, אני מבין שאני נמצא רחוק רחוק מאוד מהגאולה שלי, הגאולה הפרטית שלי. כיצד אני, בתוך החיים רבי האתגרים שלי, יכול להגיע באמת למה שהחסידות רוצה מאיתנו, שנחייה את הגאולה עוד היום, שהחיים שלנו יתנהלו לפי המצב של הגאולה, או כל דרישה חסידית אחרת?

אנו נמצאים בתקופה מיוחדת הכוללת בתוכה הפכים שונים.

מצד אחד הרבי הכריז והודיע כי אנו נמצאים ערב הגאולה האמיתית והשלמה, וצריכים 'לחיות' גאולה כבר עכשיו, וגם בעולם רואים סימנים לכך; ומצד שני עדיין ישנם עניינים בלתי רצויים שמעוררים כאב וצער על שאריות הגלות, הן גלות כפשוטה והן גלות פנימית במצרים פנימיים בעבודת ה'.
דבר ראשון צריכים לדעת, שאכן מכל אחד ואחת מאיתנו נדרש להביא את הגאולה בפשטות. הבאת הגאולה היא עניין שמוטל על כתפיו של כל יהודי ויהודי באשר הוא.
וברגע שנביא את הגאולה בפועל, ברור שכל הענינים יסתדרו על הצד הטוב ביותר.
אך גם בגאולה הפרטית שלנו, יש את הדרך שמובאת במאמרי החסידות כיצד ניתן להביא אותה למציאות מוחשית.
באחת ההפטרות שקוראים במהלך השנה, מסופר על 'מופת' של הנביא אלישע. "ואשה אחת מנשי בני הנביאים צעקה אל אלישע עבדך אישי מת והנושה בא לקחת את שני ילדי לו לעבדים. ויאמר אליה אלישע… מה יש לך בבית, ותאמר אין לשפחתך… כי אם אסוך שמן. ויאמר לכי שאלי לך כלים מן החוץ… כלים ריקים אל תמעיטי ויצקת על כל הכלים האלה… ואת ובנייך תחיו בנותר".
במאמר של הרבי שהתפרסם לרגל כ' במרחשון התש"נ, הרבי מבאר כי צעקת האישה לאלישע כמוה כצעקת הנשמה לקב"ה.
המענה של אלישע "מה יש לך בבית?" פירושו: אילו כוחות נשארו לך שאין לנפש הבהמית שליטה עליהם? והיא עונה שלא נשאר מאומה "כי אם אסוך שמן" – רק עצם נקודת הנשמה הנמשלת לשמן. ובעקבות תשובתה אלישע מנחה אותה: "לכי שאלי לך כלים מן החוץ, כלים ריקים אל תמעיטי".
מהם אותם כלים ריקים? יש בזה שני פירושים:
פירוש א: האדם יעסוק בתורה ומצוות, דהיינו במעשים, שהם כלים לאור ה', ואף שהתורה והמצוות, כאשר אין יראה ואהבה, הן כלים ריקים, למרות זאת שלא ימעיט בהן, ועל ידם ימשיך הגילוי של עצם הנשמה ("אסוך שמן").
פירוש ב: האדם יתבונן ויבין שאין הוא אלא כלי ריק ללא דעת במוח וללא אהבה ויראה ויתמרמר מאוד על ריחוקו מה', ועל ידי זה יאיר בו אור הנשמה.
השם אלישע הוא גם מלשון ישועה וגאולה. המענה של אלישע לצעקת אותה אישה שנמצאת במצר וגלות, הוא גם מענה לשאלה כיצד משתחררים מהגלות הפנימית.
בכל יהודי טמון כוח פנימי טוב שאינו בטל לעולם וקיים תמיד. כוח זה הוא המהות הפנימית שאינה משתנה לעולם ('אסוך שמן'), ומלכתחילה אינה יורדת לגלות, ועם זאת לפעמים גילוי המהות הזאת בפועל נתקל בקשיים.
אמנם הגאולה כבר נמצאת כאן ממש, וצריך רק לפקוח את העיניים, אך לפעמים יש מצבים שצריכים בהם גם ישועה וגאולה פרטית.
המענה של אלישע כולל בתוכו שתי עצות ודרכים, להגיע לגאולה פרטית.
הדרך הראשונה היא להרבות בכלים ריקים (מהזדהות פנימית) שבהם יוצק ה'אסוך שמן' (עצם הנשמה).
בעשיית מעשה נכון – אפילו בתודעה הוא נתפס כמעשה טכני בעלמא – האדם מחבר את מציאותו הגלויה עם המציאות האמיתית שבתוכו, עם הניצוץ משיח.
ראשית בדרך זו, האדם יְתַפקד בפועל בצורה ראויה, והרי ה"מעשה הוא העיקר". אך מלבד זאת, טמון עומק גדול בעצה זו: עשיית מעשה נכון בהתמדה פעם אחר פעם, מתוך התעקשות וקבלת עול פנימית, תיצור הרגל הפוך חיובי, והרגל זה ישחרר אותו אט־אט מן ההרגל השלילי שנטבע בו. בכך הוא ישתחרר מהגלות הפנימית שעוטפת אותו ויגלה בתוכו ממד של גאולה.
"הרגל נעשה טבע שני" – עשיית מעשה מתוך התמדה עד שיהפוך להיות אצלו הרגל, יחליש ואף יחליף את הטבע המולד.
לא קל להבין את התועלת הטמונה בהתנהלות טכנית, חיצונית לכאורה, בעוד התודעה הפנימית חסומה. האדם עשוי להרגיש שכל מעשיו אינם אלא הצגה. האם יש ערך לדיבורים של גאולה ולמעשים השייכים לזמן הגאולה, שהאדם שאומר ועושה אותם חש בתוכו פנימה תחושה של גלות?
כאן טמון החידוש במענה של אלישע: עשיית המעשים עצמה תצליח ליצור פתיחות להתגלות האמת הפנימית שמצד הנשמה, "אחרי המעשים – נמשכים הלבבות".
לפי הפירוש השני, עצת אלישע "כלים ריקים אל תמעיטי" כוונתהּ שהאדם יתבונן בעצמו ויראה שהוא כלי ריק ויתמרמר על מצבו זה.
כשאנו עוסקים בדרך להגיע לגאולה פרטית וכללית, הרי הפירוש הוא להתמרמר ולכאוב על מצב הגלות.
אנו יודעים שאנו נמצאים בפתחו של זמן הגאולה, זמן שבו יתגלה כבוד ה' בשלמות, וכל עוד המצב הנראה לעינינו איננו כזה, אנו שבורים ומתמרמרים.
וכפי שאומר הרבי במאמר הידוע "ואתה תצווה" שי"ל בפורים קטן תשנ"ב: "דזה שישראל הם שבורים מזה שהם בגלות . . הוא, כי רצונו האמיתי של כל אחד מישראל הוא שיהי' גילוי אלקות, ועד שזה (גילוי אלקות) נוגע לעצם מציאותו, ולכן, זה שבזמן הגלות אין מאיר גילוי אלקות כמו שהי' בזמן הבית . . הנה מזה עצמו איז ער אינגאַנצן צוטרייסלט (מזועזע לגמרי), כתית".
הכאב והמרמור אינם התכלית. הם הדרך לשבור את חשכת הגלות ולגלות את אור הגאולה.
כפי שבעבודת ה', התוצאה של אותם התמרמרות וביטוש היא שה'אני' של הנפש הבהמית קטן, ואז מתחיל להתגלות באופן ממילא הרובד של הנפש האלוקית שהיה מוסתר בתוך הנפש הבהמית; וכמובא בפרק כט בתניא שעל ידי אותה 'שבירה' מתגלה שכל מציאות הקליפה היא דמיון בלבד, ועל ידי זה "יועיל לנפשו האלקית להאיר עיניה באמת יחוד אור אין סוף בראייה חושית…" – כך גם בענייננו: על ידי שהאדם כואב את ההעלם והסתר הדמיוני של הגלות, נפקחות העיניים, והוא מסוגל לראות את אור הגאולה, שהיא המציאות האמיתית.
אם כן, עצות 'אלישע' המבוארות במאמר כדרכים לעורר את הנשמה ולחלצהּ מהגלות הפנימית, הן גם עצות שיש בהן הדרכה לצאת מהגלות הפנימית אל עולם של גאולה, כפשוטו ממש.

מקורות