התשובה לזה היא, שכהן שנמצא בבית הכנסת ויודע שהש"ץ יקרא תיכף 'כהנים', חייב לעקור רגליו לעלות לדוכן בברכת 'עבודה'. אמנם אם אינו נמצא בבית הכנסת כשקרא הש"ץ 'כהנים' ולא קראוהו לעלות, אינו מחוייב כלל לישא כפיו.
ולכן כהן שאינו רוצה לישא את כפיו (כגון שהוא חלוש, או מכל סיבה אחרת – כמו שהינך כותב בשאלתך), יצא מבית הכנסת לפני שהש"ץ קורא 'כהנים', וישאר בחוץ עד לאחר הקריאה ויחזור, ואזי לא יתחייב לברך. ומנהג כהנים להדר לצאת לפני אמירת 'רצה' ע"י הש"ץ (שאז הכהנים עוקרים ממקומם לעלות לדוכן), ולהישאר בחוץ – עד לאחר סיום ברכת הכהנים, ואז להיכנס חזרה לבית הכנסת.
כי אם הוא ישאר בבית הכנסת, תחול עליו החובה לעלות לדוכן, ולברך כשאר אחיו הכהנים.
ומקורו של דין הוא ממה שכתב בשולחן ערוך הרב חלק אורח חיים (סימן קכח סעיף א): "מצות עשה מן התורה שיברכו הכהנים את ישראל בכל יום בנשיאת כפים, שנאמר כה תברכו וגו', ולהלן הוא אומר וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם".
היינו שעצם הדין של ברכת כהנים, אינה מנהג או קבלה, אלא מצוות עשה מן התורה על הכהנים לברך את עם ישראל, וכפי שמביא על זה את הפסוק כהוכחה על כך.
ובסעיף ג, ממשיך אדמו"ר הזקן לבאר, שמי שלא עולה לדוכן (בתנאים שיפרט) הנה לא רק שהוא מבטל בזה קיום מצוות עשה מדאורייתא, אלא הוא עובר על ג' מצוות עשה:
"כל כהן שאין בו אחד מהדברים המעכבין שיתבאר, אם לא עלה לדוכן, אף על פי שביטל מצות עשה אחת, ה"ז כעובר בג' עשה, כה תברכו, אמור להם, ושמו את שמי, והוא שיהיה בבית הכנסת כשקרא הש"ץ כהנים, או אם אחד משאר העם אמר לו לעלות או ליטול ידיו, שנאמר אמור להם, ומתרגמינן כד תימר להון, ואם לאו אינו מחוייב כלל לישא כפיו – אלא אם רוצה.
והוא שעקר רגליו בעבודה לעלות לדוכן, אבל אם לא עקר רגליו בעבודה שוב אינו עולה אפילו היה בבית הכנסת כשקראו כהנים, ואפילו אמרו לו לעלות כמו שיתבאר, ומכל מקום אם אמרו לו קודם העבודה, חייב הוא לעקור רגליו בעבודה שלא יעבור על ג' עשה.
(ואף אם לא אמרו לו קודם העבודה אלא שיודע שיקרא הש"ץ כהנים, צריך הוא לעקור רגליו בעבודה, שלא יגרום שיבוטל מצות עשה של תורה, שהרי ברכת עבודה וכל התפלה היא מדברי סופרים, ונשיאת כפים היא מן התורה, אלא שיש כח ביד החכמים לעקור דבר תורה בשב ואל תעשה, והם מנעוהו מנשיאת כפים כל שלא עקר רגליו בברכת עבודה אף על פי שקוראים אותו ואומרים לעלות, א"כ לכתחלה אין לגרום לעקור דבר תורה, לפיכך כל כהן שהוא חלוש ואינו רוצה לישא כפיו, לא די לו שלא יעקור רגליו בעבודה, אלא צריך הוא שלא יהיה בבית הכנסת כשקורא הש"ץ כהנים).
ובסעיף ה: כהנים שאינם רוצים לעלות לדוכן ויוצאים מבית הכנסת, א"צ לשהות חוץ לבית הכנסת אלא בשעה שהש"ץ קורא כהנים, ואח"כ רשאים ליכנס, שאף שהם בבית הכנסת כששאר הכהנים נושאים כפיהם והם אינם נושאים כפיהם, אין בכך כלום, כיון שאי אפשר להם לעלות, וכשקראו כהנים לא היו בבית הכנסת ולא קראו להם כלל.
ומכל מקום הכהנים נהגו סלסול, שלא ליכנס עד שיגמרו השאר ברכת כהנים, כדי שלא יאמרו עליהם שהם פגומים – דהיינו בני גרושה או חלוצה אם יהיו בבית הכנסת כשאחיהם הכהנים נושאים כפיהם והם אינם נושאים עמהם. ומטעם זה יוצאים מבית הכנסת קודם רצה, שלא יאמרו עליהם שהם פגומים כשיראו את אחיהם הכהנים שעוקרים רגליהם לעלות לדוכן והם אינם עוקרים".
ולסיום העניין, נביא את מה שמבאר הרבי בכמה וכמה מקומות, שמעלתם של הכהנים בזמן הזה הוא דווקא במה שהם מברכים את ברכת כהנים, ודווקא בזה היא מעלתם.
וכמו שכותב הרבי באחת האיגרות:
"וידוע ג"כ מעלת הכהנים בזה אשר בזמן הזה הנה המעלה שלהם הוא ברכת כהנים, וענינה להמשיך הברכות במהירות דרך כל סדר ההשתלשלות מבלי תת מקום לעכוב ע"י המקטרגים וכו' וכמבואר באר היטב בלקו"ת סוף פ' קרח, אשר לכן הסימן לכהונת אהרן הוא מקל שקד, שקידה לטוב".
ולכן, צריכים להיזהר בכל הענינים של ברכת כהנים, ובעז"ה ישקוד הקב"ה על ברכתו במהרה, וישלח לנו את משיח צדקנו תיכף ומיד.
