יום השבת קשור באופן מיוחד ליעקב אבינו. חז"ל מלמדים אותנו שהברכה "וּפָרַצְתָּ יָמָּה וָקֵדְמָה וְצָפֹנָה וָנֶגְבָּה" (בראשית כח, יד) שבה הקב"ה מברך את יעקב, ניתנת בזכות שמירת השבת.
וכלשון חז"ל: "כל המענג את השבת – נותנין לו נחלה בלי מצרים, שנאמר: אז תתענג על ה' וגו' והאכלתיך נחלת יעקב וגו'. לא כאברהם… ולא כיצחק… אלא כיעקב, שכתוב בו: 'וּפָרַצְתָּ יָמָּה וָקֵדְמָה וְצָפֹנָה וָנֶגְבָּה'".
בשיחת קודש של הרבי (לקו"ש חלק טו שיחה א לפרשת ויצא) הרבי מדגיש כי אף שבוודאי גם אברהם ויצחק שמרו את השבת, התורה (בפרשת וישלח) מוצאת לנכון להזכיר זאת דווקא ביחס ליעקב אבינו – שכאשר הגיע לעיר שכם חנה שם כדי שלא לצאת מתחום שבת – כדי ללמדנו שיש קשר מיוחד בין הברכה "וּפָרַצְתָּ…" לשמירת תחום שבת.
יש כאן הקשר מעניין מאוד: דווקא בזכות ששמר על השבת ולא יצא ממקום תחומו, יעקב זוכה לפריצת כל הגדרים והתחומים – "וּפָרַצְתָּ יָמָּה וָקֵדְמָה וְצָפֹנָה וָנֶגְבָּה".
מחפשים את הנחלה
כשנתבונן בדברים נוכל להסביר זאת כך:
'תחום' פירושו מקום. בעומק כל אדם יש צורך פנימי לחפש ולברר במהלך חייו מהו המקום שלו, מהו החלק ששייך אליו, מהם הנחלה והתחום שלו.
מקור הצורך הזה בעובדה שלכל אדם יש תפקיד ייחודי שהקב"ה נתן לו. יש 'חלק' במציאות העולם שהאחריות לבררו ולתקנו מוטלת עליו, וכפי שמדגיש אדמו"ר הזקן בספר התניא, איש לא יכול למלא את תפקידו במקומו, משום שמדובר ב'נחלתו' הפרטית.
התפקיד והמקום בעולם עשויים לבוא לידי ביטוי במקום העבודה שלו, בחיי המשפחה שלו, ביצירה ובלימוד שלו ובתחומים נוספים.
ה'נחלה' הפרטית של האדם יכולה להיות נחלה מוגבלת או נחלה ללא מצרים.
בהשקפה ראשונה, כל נחלה ותחום יש בהם מידה, ואם כן, מהי 'נחלה בלי מצרים'?
'נחלה בלי מצרים' איננה כברת ארץ, נחלה פיזית. משמעותה קשורה להיבט הנפשי: אותה נחלה שאין לה מצרים – היינו היא אינה מוגבלת – היא תחושה פנימית של האדם, תחושת מרחב ותענוג שצריכה להיות בו במימוש חלקו בעולם.
כאשר האדם לא מזדהה עם חלקו בעולם, הוא חש שהחלק מגביל אותו ומעיק עליו; ואילו כאשר הוא מרגיש בו שלמות ותענוג, ומאמין שבפעולתו בתוכו הוא מגשים את שליחותו – הוא מאושר. אומנם החלק והנחלה שלו מוגדרים, אך לתחושתו אין בהם שום מצר וגבול – נחלה ללא מצרים.
זוהי דרגתו של יעקב אבינו שקיבל 'נחלה ללא מצרים', והסיבה שזכה לכך, היא בגלל אותה מידה של איזון ואמצע.
כשהנפש לא מאוזנת ונוטה לקצוות ולקיצוניות, חסרה התחושה הפנימית של השלמות. האדם שוקע כולו בעניין אחד ושוכח לדאוג לאיזון התמונה השלמה. חוסר האיזון הוא מקור למשברים. לדוגמה הוא שקוע כולו בעבודה ומסור לה מאוד, אך התמסרות זו באה על חשבון המשפחה שלו.
האיזון והמידה בכל תחום, ונתינת המקום לכיוונים שונים כגון 'חסד' ו'גבורה' – דווקא הם מגלים את השלמות הפנימית של האדם ואת מקומו האמיתי, ומתוך גילוי זה הוא זוכה בנחלה ללא מצרים.
הרבה מחפשים את ה'נחלה' שלהם אך בתורם אחריה הם תועים בדרך: הם נעים לכיוונים קיצוניים, בתקופה מסוימת הם מתמקדים בתחום אחד בלבד ו"נשאבים" לתוכו, ובתקופה אחרת – זונחים אותו ו"נשאבים" לאחר. הם נעים מקיצוניות לקיצוניות, ותמיד מרגישים ב'מצר' פנימי שמגביל אותם ואת צעדיהם. ההתחברות האמיתית למקום השלם בעולם מתאפשרת מתוך גילוי סוד האיזון.
לדעת לשבות
במקרים רבים, הסיבה שגורמת לאדם לנוע ממקום למקום מתוך הקצנה, היא סיבה פנימית: הוא לא השכיל לפתח תודעה וזהות פנימית של ערך ושלמות שאינם תלויים בהישגים חיצוניים. כאשר הערך תלוי בהישגים כאלה – הצורך בהם הופך להיות קיומי: האדם זקוק להם כדי להוכיח את הערך של עצמו.
כיצד מגיעים ל'נחלה ללא מצרים'? על ידי עונג השבת.
בימי החול אנו עסוקים בביצוע מטלות ובמילוי תפקידים גשמיים ורוחניים. עלינו להביא פרנסה לביתנו ולדאוג לצורכי המשפחה והילדים, לחנך ולגדל אותם, ולמלא את חובתנו גם בפן הרוחני, בקיום המצוות וכדומה. אנו ממלאים חובתנו באמצעות פעולות ומעשים.
בשיחה האמורה הרבי מדגיש (בשם אדמו"ר האמצעי) כי מצוות השבת מבוססת על הפסקת העשייה ועל המנוחה, השוות אצל כולם.
שבת מלשון לשבות. עלינו להרפות, להפסיק ליצור ולהתקדם. עכשיו עוצרים.
שמירת שבת אמיתית איננה מסתכמת בשביתה ממלאכה גשמית. השמירה היא גם (ואולי בעיקר) עצירה של תחושת הדחיפות והבהלה להמשיך ליצור ולהספיק, להגיע להישגים. גם אדם שמטלות רבות מחכות שיעשה אותן מייד במוצאי השבת, נדרש להגיע לאותה תחושה של עונג ושלמות. יהודי צריך להרגיש ביום שבת ש"כל מלאכתך עשויה" – הכול כבר שלם ומושלם.
תחושת השלמות היא התענוג של השבת. השאיפה להתקדם מעוררת באדם רצון פנימי לנוע, ולעומתה, חוויית התענוג הנובעת מההכרה הפנימית שהכול כבר שלם, מביאה אותו למנוחה בנפש. "איזהו עשיר? השמח בחלקו". תחושת העשירות תלויה בשמחה במה שיש לי ובהרגשה שגם ב'חלק' יש שלמות.
בימי החול הקב"ה רוצה שנפעל ונתקדם, אך ימי החול ללא השבת, אינם שלמים. וכלשון חכמים: "מה היה העולם חסר? מנוחה. באה שבת, באה מנוחה". הישגיות לבדה איננה שלמות. השבת נועדה לגלות את המקום שלא חסר. מקום של תענוג פנימי, המבטא מנוחה ורוגע, וכדי לגלות זאת יש לשבות ולעצור.
השלמות של יום השבת מזכירה לנו שיש בנו שלמות פנימית, שאינה תלויה בשום עשייה ובשום ביצוע של מטלה. הידיעה שיש בנו עונג ושלמות פנימית שלא תלויה בעשייה, מאפשרת לאדם לפעול בצורה נכונה ומאוזנת גם בזמן העשייה, מבלי להקצין.
