ברכת הגומל

האם ניתן לברך ברכת הגומל, מבלי לעלות לתורה לפני כן?

אפשר לברך ברכת הגומל גם מבלי לעלות לתורה, אמנם המנהג לברך את הברכה במעמד זמן קריאת התורה, (בין העליות או לאחר הקריאה).

מקורות

ראה בשולחן ערוך הרב סדר ברכת הנהנין פרק יג סעיף ב: ארבעה צריכים להודות ולברך ברכת הגומל (כנוסח שכתוב בסידור) יורדי הים כשיעלו ממנו והולכי מדברות כשיגיעו לישוב ומי שהיה חולה ונתרפא ומי שהיה חבוש בבית האסורים על ידי עסקי נפשות ויצא או על עסקי ממון אם היה מעונה בכבלי ברזל.


וצריך לברך ברכה זו בפני עשרה ושנים מהם תלמידי חכמים ואם אין מצויין שם תלמידי חכמים לא יניח מלברך והמברך עולה למנין העשרה ונהגו לברך בבית הכנסת אחר קריאת התורה לפי שיש שם עשרה ואם בירך בפחות מעשרה יש אומרים שיצא וטוב לחזור ולברך בעשרה בלא שם ומלכות:


ובהלכות ברכת הפירות סימן ריט סעיף א: ארבעה צריכים להודות. יורדי הים כשעלו ממנה, והולכי מדברות כשיגיעו לישוב, ומי שהיה חולה ונתרפא, ומי שהיה חבוש בבית האסורים ויצא, וסימנך: וכל החיי"ם יודוך סלה. "חולה" "יסורים" "ים" "מדבר".


ובסעיף ג: צריך לברך ברכה זו בפני יו"ד, ותרי מינייהו רבנן, דכתיב: וירוממוהו בקהל עם ובמושב זקנים יהללוהו (תהילים קז, לב), ואם לא שכיחי רבנן, לא יניח מלברך; ונהגו לברך אחר קריאת התורה, לפי שיש שם עשרה; ואם בירך בפחות מעשרה, יש אומרים שיצא, ויש אומרים שלא יצא, וטוב לחזור ולברך בפני עשרה בלא הזכרת שם ומלכות.


ובעולת תמיד סימן ריט ס"ק ג: צריך לברך ברכה זו בפני עשרה שנאמר וירוממוהו בקהל עם. רישא דקרא מיירי מהא דארבעה אלו צריכים להודות, והוא במזמור תהלים ק"ז [לב]. ומה שכתב ותרי מנייהו רבנן. דכתיב [שם] במושב זקנים מיעוט זקנים שנים, ואין נקרא זקן אלא שקנה חכמה [קדושין לב ע"ב], ודעת (הרי"ף ו)הרא"ש [סימן ג] והתוספות [נד ע"ב ד"ה ואימא] דבעינן תרי רבנן מלבד עשרה בני אדם, והוא תריסר. ונראה דאע"פ דמידי רבנן הוא, מכל מקום לכתחילה יש להדר כדי לצאת ידי כולי עלמא, וכן פסק הטור דמשום ספק עבדינן לחומרא. כתב הרמב"ם [פ"י ה"ח] דצריך לברך מעומד דוקא, ואעפ"י דהב"י כתב בכסף משנה איני יודע מנא ליה להרמב"ם דין זה, מכל מקום המנהג כדברי הרמב"ם דמברכין מעומד, וגם הב"ח [ס"א] כתב קצת סמך לדברי הרמב"ם עי"ש. ומה שכתב ואם בירך פחות מעשרה יש אומרים דיצא וכו'. כן הוא דעת הטור, וסבירא ליה דלישנא דאמרינן בגמרא צריך לאודיי באנפי עשרה משמע דוקא לכתחלה. ומה שכתב ויש אומרים שלא יצא. דסבירא להו דלישנא דצריך משמע דיש חיוב בדבר. ומיהא קשיא דהא פסק ביורה דעה בסימן רע"ג סעיף ה' וזה לשונו, כל אלו הדברים דהיינו שצריך להניח בספר תורה ריוח בין אות לאות ובין כל פרשה ופרשה, היינו לכתחלה ולמצוה מן המובחר אבל לא לעכב, אף על גב דבלשון הגמרא ג"כ אתמר בלשון צריך וצ"ע, ועיין במהרי"ק שורש ק"ל:


ובמשנה ברורה סימן ריט ס"ק ו: בפני עשרה – עם בעל הנס:


ובשער הציון סימן ריט ס"ק ז: כן כתב בבאר היטב בשם פוסקים, ואף על גב שכתב דהראנ"ח חולק [ונמשכו אחריו איזה אחרונים], אף על פי כן נראה דיש להקל, וסמך לדבר, דהא כל דין דעשרה ילפינן מוירוממוהו בקהל עם, אם כן כמו גבי ברכת חתנים דילפינן גם כן לחד מאן דאמר מבמקהלות ברכו ה' [עיין כתובות דף ז'], ואפילו הכי חתנים מן המנין, וכל שכן ברכה זו דקילא, דלכמה פוסקים מספר עשרה אינו מעכב כלל דיעבד כדלקמן, וכן משמע קצת מסתימת דברי המחבר שכתב בסעיף זה, ונהגו לברך אחר קריאת התורה מפני שיש שם עשרה, ולא חלק בין שיש שם עשרה מצומצמים או לא, ועל כרחך דלא אכפת לן כל שיש שם עשרה:


ובביאור הלכה סימן ריט סעיף ג ד"ה ותרי מינייהו רבנן: עיין פמ"ג שמגמגם בדברי המחבר שהשמיט דעת התוס' דבעינן תרי רבנן לבד העשרה מאחר שהרי"ף והרמב"ם מסכימים ג"כ לשיטה זו ובאמת נמשך בשגגה אחר דברי הב"י וכבר כתב הפרישה שט"ס הוא בב"י ואדרבה הרי"ף קיים בשיטת הרמב"ם דס"ל להיפך מהתוס' וכן באשכול ובהלכות ראבי"ה [שיצא עתה לאור] העתיק ג"כ הכי ומצאתי שכבר העיר בזה המפרש לחידושי הרא"ה ע"ש ובעיקר הדבר אין תמיה כלל עליהם דידוע דכמה ראשונים סוברים דכל היכי דלא אסיק הגמרא בתיובתא לא נדחה דינא דאמורא [והתוס' אפשר דקיימי בשיטת הרשב"ם פ' חזקת הבתים נ"ב ע"ב בד"ה קשיא דלא סבר לה כהראשונים הנ"ל אח"כ מצאתי שהגר"א העיר כל זה] וי"ל גם בעניננו דמר זוטרא סובר דאין סברא להצריך ב' לבד העשרה דהיכן מצינו בכל התורה להצריך מספר י"ב אנשים ובודאי הני ב' מתוך עשרה הם. ודע עוד דלשון התוס' בזה כפי מה שהוא לפנינו הוא מקוצר ביותר ועיין באחרונים שנדחקו בהבנתו ובתוס' רבינו יהודה הלשון מבורר ביותר וז"ל אימא בי עשרה ותרי רבנן קשיא וכיון דלא איפשטא לן עבדינא לחומרא ואי ליכא יברך אפילו ליכא תרי רבנן עכ"ל ומפורש הוא ששני דברים הם והגר"א בביאורו כוון ג"כ לזה מדעתו הרחבה עי"ש:


ובביאור הלכה סעיף ג ד"ה לא שכיחי רבנן וכו': עיין בביאור הגר"א דמשמע מניה דלדעת המחבר דפסק מתחלה דאין צריך כ"א עשרה ליכא מקור לדין זה [וכן בחמד משה פקפק בזה עי"ש] ומ"מ למעשה נראה כפסק המחבר ואפשר דאף הגר"א מודה בזה דהוא לא לעיכובא דהמעיין בבה"ג יראה שלא העתיק כלל מימרא דמר זוטרא דבעינן תרי רבנן ואפשר דס"ל דמאחר דרב אשי מותיב עלה קושיא אחר קושיא מסתמא לא חש לה כלל וס"ל דמדאמוראי קמאי כרב יהודה ואביי לא הזכירו זה כלל ס"ל דקרא אורחא דמלתא נקט דמהדר אחרי זקנים כדי שיברכו אותו וכדכתב הרמב"ם דהשומעים אומרים מי שגמלך וכו' אבל לא דדינא הכי וכמו בברכת חתנים לר"נ דיליף [כתובות ז'] מויקח בועז עשרה אנשים מזקני וגו' ודאי זקנים לאו דוקא ולא לקחם אלא כדי שיברכו אותו וכמו שמבואר שם באמת בקרא דברכו אותו [וע"כ צ"ל כן לר"נ דלא ס"ל כאידך דלקח זקנים למדרש עמוני וכו' עי"ש היטב] כמו כן הכא וכן בנוסחת הרי"ף שהיה לפני רבינו ירוחם לא הביא ג"כ הא דמר זוטרא וכן הרא"ה בהלכותיו כתב דהרי"ף לא הביא הא דמר זוטרא וכתב ע"ז ומשמע משום דבגמרא מקשינן עליה אימא וכו' עי"ש וכן כתב אחריו בשיטה מקובצת עי"ש וכמו שכתבנו ג"כ בטעם דבה"ג ולכן אף שפסקינן דבעינן תרי רבנן אעפ"כ אי לא שכיחי רבנן מסתברא שאינו מעכב מאחר שבה"ג והרי"ף [לפי גירסת הרא"ה והרי"ו] לא העתיקו כלל מימרא זו:


ובט"ז אורח חיים סימן ריט ס"ק א: ואם בירך פחות מי' כו'. כ"כ הטור מדאמרינן בגמר' וצריך לאודויי באנפי י' משמע דוקא לכתחלה עכ"ל. וכב"י אין הדיוק נראה בעיני דאדרבה משמע שיש עיכוב בדבר וכ"ד הר"י שכ' ואם אין שם י' צריך לחזור ולברך עכ"ל. וגם אני תמהתי ע"ד הטור דהא גם בעיקר חיוב ההודאה נאמר לשון צריכים דהא אמרו ד' צריכים להודות והתם לא קאי דוקא על לכתחלה דהא ודאי לא יצא כל זמן שלא הודה:


ובפרי מגדים אורח חיים משבצות זהב סימן ריט ס"ק א: ואם. עיין ט"ז. אף על גב בגמרא ברכות נ"ד ב' ד' "צריכין" להודת אמר אביי "וצריך" עשרה, י"ל צריך יש דיעבד, אבל "וצריך" דאמר לכאורה מיותר די שיאמר אמר אביי וביו"ד, משמע לכתחלה, אין זה דיוק, דאביי לאו אהא אמרה אלא בפני עצמו. ובגמרא אמרו ותרי רבנן, וכתבו התוספות [שם ד"ה ואימא] דאף אי ליכא רבנן יברך, וכן כתב המרדכי [שם רמז ריב] והביא[ם] המחבר, ולכאורה דמשום דלא אמר "וצריך" תרי רבנן, דצריך דיעבד משמע, וזה אי אפשר, עיין ב"י [ד"ה כתב רב אלפס] כתב דעת התוספות לחומרא י"ב בעינן, ודעת הרי"ף ורא"ש [שם פט סימן ג] כן ור"מ [ברכות י, ח] וסמ"ג [עשין כז קיד, א] סוברים דמידי דרבנן נקטינן לקולא, ולכן השמיטו בשו"ע, ואיני יודע הא כללא כייל (דג') [דב'] מהג' עמודי הוראה הלכה כוותייהו, ודברי קבלה כדברי תורה דמי בספיקן, עיין מה שכתבתי במ"א [ריש הסימן] מזה. וצ"ע:


ובביאור הלכה ד"ה וי"א שלא יצא: עיין בטור דהביא ראיה מדקאמר אביי בלשון צריך משמע דהוא רק למצוה בעלמא ובבה"ג משמע דחיובא יש בזה ע"ש אמנם הרא"ה דעתו בהלכותיו כהטור ע"ש. ודע דמדברי המחצית השקל ברי"ש הסימן משמע דלדעה אחרונה אם מברך בלא עשרה הוי ברכה לבטלה דלא נתקנה כלל בלא עשרה וא"כ לדבריו כיון שהמחבר לא הכריע בפלוגתא זו א"כ ממילא אינו רשאי לברך בלא עשרה אבל דעת רע"א בחידושיו דאפילו לדעה אחרונה אינו אסור לברך בלא עשרה דרך שבח והודאה דלא גרע מאדם דעלמא שמברך על חבירו ברכה זו אף על גב דלא נתחייב כלל וכמ"ש בהג"ה בס"ד וכ"ש איהו גופיה אלא דאם יזדמנו לו אח"כ עשרה צריך לברך עוד הפעם דרך חובה לדעה אחרונה ואמנם לכתחלה יש ליזהר שלא לברך בלא עשרה אפילו דרך שבח והודאה דאם יזדמן לו אח"כ עשרה לא יוכל לברך פעם שני דרך חובה דשמא קי"ל כדעה ראשונה וכבר יצא ע"ש [אכן אם כוון בהדיא שלא לצאת בהברכה אפשר דלכו"ע יכול לחזור ולברך דאפילו למ"ד מצות א"צ כוונה היינו בסתמא אבל לא בכוון בהדיא שלא לצאת ועיין]: