ברכת גרנולה ללא בישול

שולחן ערוך אורח חיים הלכות ברכת הפירות סימן רח סעיף ד: אכל דגן חי או עשוי קליות או שלוק והגרעינין שלמים, אינו מברך אלא בורא פרי האדמה ולאחריו בורא נפשות. הגה: והא דמברך לפניו בפרה"א היינו באוכל חטין וכיוצא בהן, דראויין לאכול כך, אבל האוכל שעורים שלמים אפילו קלוין באש, אינן ראוין לאכול רק ע"י הדחק ואין מברך לפניהם רק שהכל (כל בו וכן משמע מדברי רשב"א שמה שהשוה חטין לשעורין, לברכה אחרונה משמע ולא לראשונה); והתוספות נסתפקו אם יברך לאחריו ברכה מעין שלש, ולכך כתבו שנכון שלא לאכלו אלא בתוך הסעודה ויפטרנו ברכת המזון.

ט"ז על שולחן ערוך אורח חיים הלכות ברכת הפירות סימן רח סעיף ד: והגרעינין שלימים. דאז אין אכילתן חשובה לקבוע עליהם ברכת מעין שלש וספיקא דתוס' לענין ברכה אחרונה הוא אם יברך על המחיה ועל הכלכלה ומסיים על האדמה ועל פרי האדמה דלא אשכחן ברכת על המחיה אלא אם בירך תחלה במ"מ:

נחלת צבי על שולחן ערוך אורח חיים הלכות ברכת הפירות סימן רח סעיף ד: והא דמברך כו'. כן כתב הכלבו [סי' כד יט ע"א] והביאו ב"י. והוכיח הר"ב הג"ה בדרכי משה [סק"א] מדברי הרשב"א [ברכות לו ע"א ד"ה קימחא] שכתב דשערי לענין ברכה אחרונה כחיטי עד והביאו ב"י, דמשמע אבל בברכה ראשונה הם חלוקים כדברי הכלבו. ואני אומר שאין הכרע בדברי הרשב"א, דאיכא למימר שכל חידושו של הרשב"א אינו בא אלא לאשמועינן דלא תימא דדוקא גבי חטה איכא לספוקי בברכה אחרונה, הואיל דהתוס' [לז ע"א ד"ה הכוסס] נסתפקו בחטה אבל בשערי אין בו ספק שמברכין בורא נפשות רבות, על כן בא הרשב"א לחדש ולומר שגם בשערי איכא לספוקי, הואיל דסוף סוף הספק שבא לתוס' הוא ממה שאמרו חכמים שם כל מה שהוא מין דגן ולא עשה פת דמברך מעין שלש, שאיכא למימר שחכמים כיילי גם חיטים שלימים, מהאי ספק עצמו איכא להסתפק גם בשעורים שיש לומר שכיילי גם שעורים, אבל ממה שאמרו בש"ס כוסס חטה מברך בורא פרי האדמה ולא אמרו סתם הכוסס מחמשת מינים, יש הכרע לומר שבשערי אין לברך בורא פרי האדמה. אבל מדברי הטור משמע שאין חילוק, ונראה שסבר שלאו דוקא חטה אמרו בש"ס. וכך נראה מדברי הר"ב ש"ע שכתב סתמא אכל דגן כו', ואעפ"כ לא כתב הר"ב הג"ה דבריו בלשון יש אומרים, אפשר שסבר שאין הכרע בדברי הר"ב ש"ע הואיל דלא כתב אכל מחמשת מיני דגן חי וכתב סתם אכל דגן, אבל בעל הלבוש כתב בלשון יש אומרים ושיש לחוש לדבריהם:

עטרת צבי על שולחן ערוך אורח חיים הלכות ברכת הפירות סימן רח סעיף ד: אלא בורא פרי האדמה. דדוקא כשהן כתושין ועשה ממנו מעשה קדרה חשובין הן וקובע ברכה בפני עצמו, אבל כשאינן כתושין אינן חשובין לקבוע להם ברכה:

עטרת זקנים על שולחן ערוך אורח חיים הלכות ברכת הפירות סימן רח סעיף ד: ב] באוכל חטין כו'. אכן בברכה אחרונה חטים ושעורים שוין הם לברך על שניהם בורא נפשות רבות (ב"י קפד, ב ד"ה והתוספות בשם רשב"א ברכות לו, א ד"ה קימחא):

ג] ולכך כתבו [וכו'] שלא לאוכלו כו'. ולכן יש ליזהר שלא לאכול חיטין או שעורין וכן גרי"ץ שלימים מבושלים אלא בתוך הסעודה. כנ"ל [ב"ח קפד, ב ד"ה ומ"ש והתוספות]:

עולת תמיד על שולחן ערוך אורח חיים הלכות ברכת הפירות סימן רח סעיף ד: אכל דגן חי או עשוי קליות וכו' והגרעינים שלימים. והטעם דכיון דגרעינים עדיין שלימים עדיין הם בברכתן פרי האדמה, ואם הן חיין אפילו כתוש מאוד מברך עליהם פרי האדמה, ותרוייהו בעינן שיהא שלוק ולא יהא שלם. ומה שכתב בהג"ה אפילו קלויין באש וכו'. משמע דגם בכוסס השעורים חיין מברך שהכל והוא כדעת הב"י, ולאפוקי מדעת אבודרהם [עמוד שלב] דכתב שאין לברך עליהן כי מאכל בהמה הוא, ולא קי"ל כוותיה, כי אף על פי דמאכל בהמה הוא מכל מקום כיון שהחיך נהנה מהן מברך עלייהו. ומה שכתב אלא בתוך הסעודה. וכתב הב"ח [ס"ג] ולכן יש ליזהר לפי המנהג שאוכלים בשבת שירה החיטים שלימים מבושלים, וכן בכל השנה שעורים שלימים מבושלים שקורין גערשטי"ן שלימים, וכן גרי"ץ מבושלים, שאין לאכלן אלא בתוך הסעודה משום ספק ברכה אחרונה. כתבו התוס' [עיין לז ע"א ד"ה הכוסס ותוס' מג ע"א ד"ה ועל] היכא דאדם מסתפק בברכה ראשונה יש לו לברך ברכת שהכל ואין צריך להמתין ולאכול תוך הסעודה, אבל בספק ברכה אחרונה צריך להמתין ולאכול תוך אכילה, כי אין תקנה לספק ברכה אחרונה, או לאכול עמו דברים שוודאי ברכתן על המחיה ודברים שודאי ברכתן בורא נפשות רבות:

אבן העוזר אורח חיים סימן רח סעיף ד: [שו"ע סעיף ד]. פסק רמ"א באכל שעורים שלמים חי ואפילו קלויין באש מברך שהכל, אבל הר"ד אבודרהם [עמוד שלב] הביאו ב"י [קפד, א ד"ה כתב הכלבו] פסק בכוסס שעורים אין מברך עליהם כלום, עכ"ל. והקשה ב"י כיון דנהנה למה לא יברך, ונמשך רמ"א אחריו, וכן הב"ח [שם ד"ה ומ"ש אבל] דחאו בשתי ידים. ואני ראיתי שדברי הר"ד אבודרהם ברורים ודבריו מוכרחים בש"ס, שהרי איתא [יומא] פרק יום הכפורים דף פ"א [ע"א], זר שכוסס שעורים [של] תרומה פטור מחומש דכתיב [ויקרא כב, יד] כי יאכל, פרט למזיק, וכיון דהוא אזוקי מזיק פשיטא דאין לברך עליו, שהרי שמן יליף הש"ס ריש פרק כיצד מברכין [ברכות] דף ל"ה ע"ב, דאין מברכין על השמן כלום משום דאזוקי מזיק, דהא תנן דשותה שמן של תרומה פטור מחומש, על כן פסקו סימן ר"ב סעיף ד' דאין מברכין כלום על השמן. ועל כן כתב הר"ד אבודרהם בכוסס שעורים דהוא מאכל בהמה, ואינו מאכל אדם מפני שמזיקו, לכן אין מברכין כלום עליהם:

[מג"א ס"ק ז]. פסק המ"א בזופ"א [תבשיל] שעושין משבולת שועל שקורין גנצי גרי"ץ, ונותנין בהם מים הרבה שאין ראויים רק לשרפו שקורין זופ"א, צריך לברך על המים שהכל, ומכל מקום אין הגרעינין בטלין לרוטב דה' מינין חשיבי, כמו שכתבתי סוף סימן ר"ד [ס"ק כה] ע"ש. הנה מה שכתב שהמים הן עיקר ומברך שהכל הוא נכון לדעת התוספות [שם לח, א ד"ה האי] ורא"ש [שם סימן יב] ותלמידי רבינו יונה [שם כז, ב ד"ה ומיא], שכתבו בשכר שעורים דברכתו שהכל הואיל ואית ליה עלויא אחריתי בפת, וכן לפי טעם הרא"ש [שם] דהמים עיקר הם לזופ"א, אך מה שכתב לברך על הגרעינין ג"כ, דה' מינין לא בטילין ברוב, זה אין נראה לי, דהא הטור ריש סימן ר"ח כתב ז' מינין שנשתבחה בהם ארץ ישראל מברכין לאחריהן מעין ג', ויש להם קדימה לשאר מינין, וה' מיני דגן ג"כ נשתבחה בהם ארץ ישראל, ויש להם מעלה יתירה יתר מז' מינין הנזכר לעיל שעושין מהם פת שעליו יחיה האדם, לכן נתנו לה' מינין עוד עילוי שאם נתערבו בתבשיל אין בטילין אף שהתבשיל הוא הרוב, עכ"ד הטור ע"ש, הרי דזה המעלה שנתנו חכמים לה' מיני דגן שלא יתבטלו ברוב התבשיל, לא נתנו חכמים לז' מינים, דודאי (לא) ז' מינין בטלים בתבשיל, רק ה' מיני דגן שעושים מהם פת נתנו להם מעלה זו דלא יבטלו בתבשיל שהוא הרוב, אבל מעלה זו לברך אחריו מעין ג', וגם לענין קדימה לשאר מינים, זה נתנו חכמים גם לז' מינים, וכיון שכן, זה הגנצי גרי"ץ דקי"ל בסימן זה דאין מברך אחריו מעין ג' מדינא שכן פסק הרמב"ם [ברכות ג, ב] ותלמידי רבינו יונה [שם לב, א ד"ה ונראה] ורשב"א [שם לו, א ד"ה קימחא] ובעל הלכות גדולות [ברכות פ"ו ז ע"ב], וכן פסק (רמ"א) [שו"ע] סימן רי"א [סעיף ה] דאין לגרעינין שלמים של דגן שום קדימה לשאר דברים, הרי דאפילו מעלות שיש לכל ז' מינין לא נתנו חכמים לגרעינין שלמים של דגן, אם כן כל שכן דמעלה זו שלא יתבטלו בתבשיל שלא ניתן לז' מינין, לא כל שכן דלא ניתן מעלה זו להגרי"ץ, כיון דהגרעינין הם שלמים, זה פשוט. על כן לא יברך רק על המים, ופוטר את הגרעינים, כדין העיקר שפוטר את הטפל. ובזה מיושב הא דכתב הטור סוף סימן רי"א בכוסס חיטים אפשר דיש לו קדימה, ונדחקו בו האחרונים, ולי נראה מספיקא שנסתפקו התוספות [שם לז, א ד"ה הכוסס] והרא"ש [שם פ"ו סימן ט], בסימן זה סעיף ד' כתב כן, דאי מברך אחריו מעין שלש יש להם נמי קדימה: