ברכה על סלט עם קרקר

ראה שולחן ערוך אורח חיים הלכות ברכת הפירות סימן ריב סעיף א: כל שהוא עיקר ועמו טפילה (פי' דבר בלתי נחשב), מברך על העיקר ופוטר את הטפילה בין מברכה שלפניה בין מברכה שלאחריה; לא מיבעיא אם העיקר מעורב עם הטפל, אלא אפי' כל אחד לבדו; ואפילו פת שהוא חשוב מכל, אם הוא טפל כגון שאוכל דג מליח ואוכל פת עמו  כדי שלא יזיקנו בגרונו, מברך על הדג ופוטר הפת, כיון שהוא טפל. הגה: וי"א אם הטפל חביב עליו, מברך עליו ואח"כ מברך על העיקר (אגור בשם א"ז); הא דמברכין על העיקר ופוטר את הטפילה היינו שאוכלן ביחד או שאוכל העיקר תחלה, אבל אם אוכל הטפל תחלה כגון שרוצה לשתות ורוצה לאכול תחלה כדי שלא ישתה אליבא ריקנא; או שאוכל גרעיני גודגדניות למתק השתייה, מברך על האוכל תחלה אף על פי שהוא טפל לשתייה, ואינו מברך עליו רק שהכל הואיל והוא טפל לדבר אחר (ת"ה סימן ל"א).

ובסעיף ב: מרקחת שמניחין על רקיקין דקים, אותם רקיקין הוו טפילה למרקחת, שהדבר ידוע שאין מתכוונים לאכול לחם.

ובט"ז אורח חיים סימן ריב ס"ק ח: רקיקים הוו טפל' למרקחת. נראה דזה דוקא אם אוכל הרקיקין עם המרקחת אבל אם אכל המרקחת מלמעל' והשאיר הרקיקין ואוכלן בפ"ע צריכין ברכה הראויי' להם דאז עשה מהם ג"כ עיקר:

ובמגן אברהם סימן ריב ס"ק ה: שאין מתכונין. אבל במדינות אלו שמניחין המרקחת על הדובשנין שטובים למאכל א"כ כונתו ג"כ לאכילת הדובשנים ומברך עליהם:

ובמחצית השקל אורח חיים סימן ריב ס"ק ה: שאין כו'. אבל במדינות כו', ומברך עליהם. ומכל מקום צריך לברך גם כן על המרקחת, וצריך לברך תחלה על הדובשנים שברכתן בורא מיני מזונות שקודמת לברכה אחרת, כמו שכתוב סימן רי"א [סעיף ו], אם לא שהדובשנים עיקר אז אין צריך לברך על המרקחת:

ובעולת תמיד סימן ריב ס"ק ב: שאין מתכוונים לאכול לחם וכו'. זה לשון הכל בו [סימן כד כ ע"ג] שאין באין שם לאכול לחם ואותן רקיקים אינם באין אלא לדבק המרקחת עליהם כדי שלא יטנפו הידים בדבש, הלכך הוה ליה רקיק טפילה וברכת המרקחת פוטרה. וכתב בספר עמק ברכה [כלל ו סימן ה] (ו)ללמוד מזה על אותו מרקחת שאנו רגילין לעשות בפורים נויא"ט, שמברכין על המרקחת ופוטרין הלעקו"ך שעליו מונח הנויא"ט, ועיין מה שכתבתי לעיל. לשון עמק ברכה [עשרה כללים בדיני ברכות] בכלל שבעה, נראה לענ"ד דמכלל [כל] שהוא עיקר ועמו טפילה דמברכין על העיקר ופוטר את הטפילה נוציא דין זה, והוא, אותן בני אדם דלפעמים אוכלין פת בשעת שתיה כדי שיוכלו לשתות, דאם הפת לפניו בשעת ברכת השתייה, דמברך על המשקה לפי מה שהוא ופוטר את הפת כיון שהיא טפילה לשתייה, דאין לחלק בענין זה בין אוכלין ואוכלין למשקין ואוכלין כמה שכתב מהרא"י [בתרומת הדשן] בתשובת שאלה סימן ל"א, ואפילו לא היה הפת בתחלה לפניו כשבירך על המשקה רק דדעתיה עלויה וסבור שיביאו לו, כלפניו דמי ופוטר בברכת המשקה את הפת. וגם אם לא היה דעתו בבירור עליו וגם לא היה הפת בתחלה לפניו, רק שדרכם בכך להביא תמיד בשעת שתייה מעט אוכל כדי שיוכלו לשתות, כלפניו דמי, כיון דדרכם בכך אדעתא דהכי בריך ופוטר בברכת המשקה, מידי דהוה אכל מיני מאכל שאנו נוהגים אף על פי שאינם על השלחן בשעה שמברכין המוציא ואפילו הכי פטורין מכלום בברכת המוציא, אלמא כיון דדרך הוא להביא בסעודה מיני מאכלים ברכת המוציא פוטרתן הוא הדין בכאן. אמנם לענין נטילה אין לחלק בין איתא לפת לפניו בשעת ברכת המשקה ובין אינה לפניו, דעל כרחך צריך ליטול ידיו כמו לעיקר אכילת פת ממש. ומסיק דמכל מקום יטול ידיו בלא ברכה. ועיין לעיל בסימן קנ"ח [ס"א] דמבואר מדברי המחבר דבכל פת שאין מברכין עליו המוציא אין צריך נטילת ידים, ואפשר לחלק ודו"ק. וכל זה הוא לדינא, אבל משום מידת חסידות מסיק שם דיש ליזהר שלא לאכול בשעת שתייה משום מיתוק השתייה כלל כי אם כששותה בתוך הסעודה, דהיינו לאחר ברכת המוציא וקודם ברכת המזון, כי שמא מתוך כך יבוא לידי מעילה, כי לא בקיאינן עכשיו שפיר מתי אוכלין משום מיתוק השתייה או משום מלוי כרס, אם לא יודע בבירור גמור שהוא אוכל אותו כדי למתק השתייה אז יאכל בו בלי ברכה, והמחמיר תבוא עליו ברכה עכ"ל:

ובמשנה ברורה סימן ריב ס"ק יג: לאכול לחם – רק שבאים לדבק המרקחת עליהם שלא יטנפו הידים בדבש ועיין באחרונים שכתבו דבמדינותינו שעושין הדובשנין שטובים למאכל ומניחין המרקחת עליהם א"כ כונתו ג"כ לאכילת הדובשנין ומברך עליהם ועיין לעיל סימן קס"ח במ"ב סקמ"ה שמבואר שם כל פרטי דין זה:

ובשולחן ערוך הרב אורח חיים סימן ריב סעיף א: כל שהוא עיקר ועמו טפילה מברך על העיקר ופוטר את הטפילה בין מברכה ראשונה בין מברכה אחרונה.

אין צריך לומר אם הטפילה מעורבת עם העיקר כגון כל תערובת ב' מינים שהאחד הוא עיקר והב' אינו אלא לתקנו ולהכשירו או אפילו שניהם עיקר אלא שהאחד מרובה והאחד מועט שהרוב נחשב עיקר והמועט טפל או בתערובת ממשות דגן שאפילו הוא מועט נחשב עיקר.

ואפילו אינו מעורב ממש עם הטפל אלא שנעשה על דעת לאכול שניהם יחד כגון עיסה ממולאת בפירות ואז אפילו אוכל הטפל לבדו אחר שבירך על העיקר א"צ לחזור ולברך.

אלא אפילו אינן מעורבין כלל זה עם זה אלא שעיקר האכילה הוא ממין אחד והשני אינו בא אלא מחמת הראשון שאם לא היה אוכל הראשון לא היה אוכלו כלל עתה הרי הוא טפל אליו ונפטר בברכתו אפילו הוא לחם שהוא חשוב מכל המינים כגון מי שחפץ לאכול דג מלוח וכדי שלא יזיקנו בגרונו אוכל עמו פת הרי הוא טפילה לדג ונפטרת בברכתו.

והוא שאינו רעב ואינו תאב כלל לאכילת הפת ולא היה אוכלו כלל עכשיו אם לא המליח אבל אם הוא תאב גם לאכילת פת אף על פי שאוכלו עם המליח אינה טפילה אליו אפילו אם תאב לו יותר וצריך לברך עליה המוציא ופוטר את המליח הואיל והוא מדברים שדרכן לבוא תוך הסעודה שהם נפטרים לעולם בברכת הפת אף שאינם באים מחמתה כמ"ש בסי' קע"ז:

ובשולחן ערוך הרב אורח חיים סימן ריב סעיף ג: ולפיכך אפילו פת הבאה בכסנין שמברך עליה בורא מיני מזונות אם שורה אותה ביין או יי"ש ושאר משקין א"צ לברך על משקה הבלוע בה ולא על משקה שע"ג כגון שמטבל בדבש ואוכל ואפילו אם עיקר כוונתו על המשקה (שכיון שהיא מה' מינים היא עיקר).

אלא א"כ אינו מתכוין לאכילתם כלל אלא כדי שלא יטנפו את הידים מהדבש כמ"ש בסימן קס"ח או שורה ביי"ש וכוונתו על היי"ש בלבד אלא שמפני שהוא חזק וקשה לו לשתותו לבדו הוא שורה בו פת ואוכלה אף על פי שאינו מתאוה לה כלל כגון מי ששורה אחר הסעודה מעט פת ביי"ש ואוכלה לעכל המאכל שאז נעשית הפת טפילה ליי"ש וצריך לברך עליה שהכל כדין יי"ש הבא לעכל המאכל כמ"ש בסי' קע"ד.

(ואם שורה בו מאכל שמתאוה לו ואינו מחמשת המינים באנו למחלוקת שנתבאר בסי' ר"ב שי"א שכל תערובת ב' מינים שאחד מהם היה אוכלו גם אלו היה לבדו והשני לא היה אוכלו לבדו נעשה זה טפל לזה הואיל ואינו אוכלו אלא ע"י שמעורב זה ואף על פי שכוונתו על שניהם בשוה ויש חולקים בזה וספק ברכות להקל כמו שנתבאר שם):