בכדי לענות על שאלה זו יש לדון בפרטים הבאים: א) מה דינם של תערובת שתי מינים לגבי ברכה. והאם יש הבדל אם מדובר שמעורב שם גם מאכל שברכתו מזונות. ב) האם יש הבדל אם יתבשלו יחד או לא. או אם הבשר ניכר לעצמו בתבשיל.
ראשית יש להביא את המובא בשולחן ערוך הרב סדר ברכת הנהנין פרק ג סעיף א, שכל תערובת של שני מינים שהם מעורבים יחד ואין ברכותיהם שוות, אזי אם האחד הוא עיקר והשני אין נותנים אותו בו כי אם בכדי לתקן ולהכשיר אותו, הרי העיקר פוטר את הטפל בברכתו – בין מברכה ראשונה בין מברכה אחרונה, ואם שני המאכלים הם עיקר, אם אחד מהם הוא הרוב במאכל, הרי הוא נחשב עיקר, והמיעוט נחשב טפל – ובטל לגבי הרוב.
אמנם כל זה בשאר מינים, אבל במין דגן, הואיל והוא נקרא מזון, הרי הוא נחשב עיקר לעולם, שאפילו אם רוב התבשיל הוא דבש או מינים אחרים, ומיעוטו הוא מאחד מחמשת מיני דגן, אזי אפילו אם עיקר התבשיל בא מחמת הדבש או המינים האחרים, ומין הדגן אינו אלא להטעים אותו ולהכשיר אותו, הרי הוא נעשה עיקר, ומברך עליו בורא מיני מזונות וברכה אחת מעין שלוש. ואולם גם זה הוא רק בתנאי שישנו ממשות של מין הדגן במה שאוכל, אבל אם אין בו אלא טעמו בלבד, אינו מברך בורא מיני מזונות.
אמנם יש חולקים על כך ואומרים, שאין לברך לאחריו מעין שלוש על תערובות חמש מיני דגן, אלא אם כן יש בתערובות כזית דגן בכדי אכילת פרס. ויש לחשוש לדבריהם, לאכול עוד כזית שברכתו האחרונה היא על המחיה בוודאי, ועוד כזית שברכתו היא בורא נפשות רבות בודאי, וכך יצא מכל מקום על מאכל זה.
והנה כל האמור שמין הדגן מועט נחשב עיקר, הוא רק כאשר נותנים אותו לתת טעם בתערובת, אבל אם נותנים אותו רק בכדי לצבוע את התבשיל או בכדי לדבקו ולהקפות אותו – שיהיה עבה קצת, הרי הוא טפל לתבשיל, ואין מברכים עליו בורא מיני מזונות אלא את ברכת התבשיל.
אך כל זה דוקא כאשר לא מתכוונים כלל לאכילת מין הדגן, אבל אם מתכוונים גם כן לאכילת מין הדגן, אזי אף שאינה עיקר, אלא עיקר הכוונה לאכילת שאר המינים, כמו למשל מיני מתיקה מקמח נילוש בדבש, שהדבש הוא הרוב והעיקר באכילה זו – לצורך עידון ותענוג מהמתיקות, ואכילת הקמח אינו עיקר כל כך, אף על פי כן נחשב הקמח עיקר – לברך עליו בורא מיני מזונות ומעין שלוש, אבל לא לברך עליו המוציא וברכת המזון, מאחר ועיקר עשיית ואפיית פת זו אינה למזון ולסעוד את הלב, אלא לעידון ותענוג מהמתיקות, ובזה המזון והקמח הוא טפל, ולא עיקר עשייתה ואפייתה, אלא אם כן אכל כשיעור קביעות סעודה כמו שנתבאר בפרק ב'.
והנה בשולחן ערוך הרב שם בפרק ג סעיף ז, כתב בנוגע לעיסה שיש בה מילוי בשר ודגים, או גבינה ופירות וכיוצא בהם, שבזה נעשה המילוי טפל לעיסה, ונפטר בברכת העיסה, בין שברכתה המוציא בין שברכתה בורא מיני מזונות.
ואפילו במקרה שאוכל רק אחר כך את המילוי לבדו, ואפילו אם המילוי רב מאד ועיקר הכוונה בעיסה זו לאכילת המילוי, מכל מקום מאחר שהאדם מתכווין ורוצה גם כן את אכילת העיסה שהיא ממין דגן, אזי ברכתו היא מיני מזונות. ואפילו אינו צריך להחמיר ולקחת קצת המילוי מן העיסה ולברך עליו, כי היא ברכה לבטלה, שמאחר שבירך על העיקר, אינו צריך לחזור ולברך על הטפל. אבל אם אינו אוכל אלא את המילוי לבד – בלא פת, מברך עליו ברכה הראויה לו – שהכל או בורא פרי האדמה, או בורא פרי העץ.
העולה מכל האמור: אם התבשלו יחד והבשר חתוך דק דק ומעורב היטב בפסטה, ברכת התבשיל מזונות בלבד. אבל אם מדובר בחתיכות גדולות של בשר הניכרות בפני עצמם, יברך עליהם בנפרד.
