הנה שאלה זו נוגעת בכללות כמה וכמה דינים, ותחילה נביא את דברי השו"ע, שלקדושה ולברכו, מפסיק אפילו באמצע הפסוק, וכן למודים, אבל לא יאמר אלא תיבת מודים בלבד.
ומגיה על זה הרמ"א, ומעיר שוכן בברכו לא יאמר יתברך וישתבח כו'. וי"א דאמן שעונין אחר ברכת האל הקדוש ואחר שומע תפלה יש לו דין קדושה ויוכל לענות אותם בק"ש, וכן עיקר. ולכל ה"מ פוסקים, מכל שכן באומר תחנונים (תשובת הרשב"א).
בשו"ע של אדה"ז הביא, שלעניית קדיש וקדושה וברכו ומודים מפסיק אפילו באמצע הפרק ואפילו באמצע הפסוק שאם מפסיק לשאול מפני היראה ולהשיב מפני הכבוד של בשר ודם ק"ו לכבוד של הקדוש ברוך הוא ומטעם זה הוא הדין אם שמע קול רעמים יפסיק ויברך:
ובביאור טעם ועניין הדברים, מבארים המפרשים, שהסיבה שמפסיק. דאם פוסק לשאול מפני כבוד בשר ודם ק"ו מפני כבוד הקדוש ברוך הוא ומה"ט נ"ל דאם שמע קול רעמים יפסיק ויברך:
בפרי מגדים, מציין לדברים דלעיל – שהובאו במג"א, ומבאר – וברכת ציצית יוכל לברך אח"כ דיש משך זמן, ואמן של שאר ברכה אין עונה, מכל מקום סובר המ"א כי ברכת שבח דומה לקדיש. מה שכתב באר הגולה [אות ז] סמ"ק, [הסמ"ק] מודה לזה, אבל מוסיף אפילו אמן ג' ראשונות כו' גם כן.
בראבי"ה, מאריך בדברים, וכותב, שהלכה כרבא שאמר ימים שהיחיד גומר בהם את ההלל בין פרק לפרק פוסק, פירוש כדרך שמפסיקינן בק"ש, ובאמצע הפרק אינו פוסק כדין ק"ש וימים שאין היחיד גומר בהם את ההלל אפי' באמצע הפרק פוסק, ומיהו היכא שלא מפני הכבוד לא כדאמר שם שאני רב בר שבא דלא חשיב עליה דרבינא. וכיון דאסיקנא דמשום פרסומי ניסא שוה לק"ש הוא הדין למגילה, וכן מצאתי.
ולגבי תפלה (נמי) תנן בפ' אין עומדין אפי' המלך שואל בשלומו לא ישיבנו ואר"י לא שנו אלא מלכי ישראל אבל מלכי אומות העולם פוסק, ומסקנא היכי שאפשר מקצר תפלתו ואינו פוסק וכן אם בא כנגדו אנס כדאיתא התם, משמע שאינו שואל מפני היראה וחמורה תפלה מק"ש כל כך. וגם סמך ראיתי בפסקים של רבותי דלקדושה וברכו ויהא שמיה רבה מפסיק לענות אפי' באמצע הפרק דכבוד שמים (אינו) חמור מכבוד הדיוט וטפי מיראה ומיהו גבי תפלה אינו מפסיק לענות אלא שותק והוי שומע כעונה. וגרסינן לקמן בפ' מי שמתו אמר רבא הנכנס לבית הכנסת ומצא ציבור מתפללים אם יכול להתחיל ולגמור עד שלא יגיע שליח ציבור למודים יתפלל ואם לאו אל יתפלל, ואית דאמרי התם עד שלא יגיע שליח צבור לקדושה, והתם מסקינן דגם ליהא שמיה רבה אין מפסיקין. ור"ח כתב שיכול האדם להתחיל במגן ומחיה עם השליח ציבור ויאמר עם הצבור קדוש. ונ"ל אם מגיע המתפלל שמונה עשרה ברכות וסיים עשה השלום יכול לענות עמהם, כי אלהי נצור אינו מן התפלה כדאיתא בסוף פירקין
בספר שבלי הלקט ענין תפילה סימן טו, מבאר מעשה מסויים, שלפיו יהיה ניתן להבין את הדברים, שכותב – מצאתי בשם רבינו יצחק ב"ר יהודה זצ"ל פעם אחת היה תינוק מורכב בחיקו של ר' בבית הכנסת. הגיע ר' לקרוא קריאת שמע אמר להוציא התינוק מעליו דסתם תינוק מטפח באשפה ואין ראוי לקרוא קרית שמע אצלו. ופעם אחרת היה תינוק מסיך מים על רגליו וראה ר' ופסק תפלתו ויצא עד שנטהר להרחיק ד' אמות.
ומפסיקין בין הפרקים [לאמן] וליהא שמיה רבא ולקדושה ולברכו. ואפילו באמצע הפרק כגון באמצע הברכה בכל מקום שהוא תופש. ובאמצע הפרשה כדקתני ר' יהודה אומר בפרקים שואל מפני הכבוד ומשיב שלום לכל אדם. וכ"ש שיש לענות קדושה וברכו ויהא שמיה רבא עם הצבור. וכיון שהתירו לשאול מפני היראה כל שכן להשיב. מה שאין כן בשמונה עשרה שאפילו המלך שואל בשלומו לא ישיבנו. ואלו הן בין הפרקים. בין ברכה ראשונה לשניה. בין שניה לשמע. בין שמע לוהיה אם שמוע. בין והיה אם שמוע לויאמר. אבל בין ויאמר לאמת ויציב לא יפסיק. ואמר רבי אבהו אמר רבי יוחנן מאי טעמא דכתיב וה' אלהים אמת (הוא) הלכך צריך החזן להמתין לצבור לגמור קריאת שמע ואחר כך יאמר אני ה' אלהיכם אמת:
ומכל הנ"ל נראה, להלכה למעשה שאם אינו אוחז בתפילת שמונה עשרה, אזי ניתן לברך גם כאשר אוחז באמצע פסוק, מפני שאין כבוד שמים פחות מכבוד בשר ודם, והרי הדין שמפסיק הוא לשאול בשלום בשר ודם – מפני יראתו באמצע פסוק.
