הזוהר אומר על בקשת אברהם משרה "אמרי נא אחותי את", וידועה השאלה "וכי אברהם .. הוה אמר הכי על אתתיה בגין דיוטיבין ליה"; התשובה לזה, ש"לא סמיך על זכותא דיליה ולא בעא מן קב"ה לאפקה זכותיה, אלא על זכותה דאתתיה דירווח בגינה ממונא דשאר עמין, דהא ממוננא באתתי' זכי לי' בר נש".. "וסמיך על זכותא דילה דלא יכלין לאענשא ליה ולחייכא בה ובגיני כך לא יהיה מדי לממיר אחותי היא" (זוהר ח"ג נב, א).
וביאור הדברים:
הקב"ה הבטיח לאברהם שבאמצעות "לך לך" הוא יזכה ל"ואברכך ואגדלה שמך" , ופירוש "ואברכך" – "בממון". מכך הבין אברהם, שהקב"ה כיוון מעשיו לרדת למצרים כדי ליישם הבטחה זו בפועל.
בראותו שעל ידי כך שתאמר שרה שהיא אחותו, זוהי דרך טבעית למימוש ההבטחה (וכפי שהיה למעשה, שעל ידי דברים אלו, הרי "ולאברם היטיב בעבורה ויהי לו צאן ובקר וחמורים") ביקש ממנה שתאמר כן.
ובפנימיות, ע"י "לך לך" היה צריך אברהם להגיע לעליה רוחנית, בבירור ניצוצות הקדושה הנמצאים במצרים. וכיון שהמצוות צריכות להתבצע בדרך הטבע, ביקש אברהם משרה שתאמר שהיא אחותו, ועל ידי כך יתבצע הבירור.
ואף שלכאורה זיכוך הניצוצות יהיה רק לאברהם, והכיצד יגרום אברהם לשרה ירידה גדולה כל כך, להיות בבית פרעה, לצורך העלייה שתצמח לו מכך?!
על זה מבואר, שמאחר שלרווחי ממון זוכה האדם על ידי אשתו, וברוחניות – כדי שתתקיים התעלות הנשמה זהו ע"י הגוף, הרי אין די בירידת אברהם למצרים, ואין ביכולתו לסמוך על זכותו בלבד, אלא יש צורך בזכות אשתו. ודווקא באמצעות ירידת אשתו לבית פרעה, ניתן להעלות את הניצוצות.
ומכיוון שמטרת הירידה היא העלייה שתתבצע באמצעות שרה, הרי מובן, שבזכותה לא תיגרם ירידה לאברהם ולא לשרה.
כי ברור שכל מטרתה של הירידה היא רק כי להגיע למקום נעלה יותר, ולא ייתכן שהירידה תקבל משמעות כשלעצמה, וייפלו בה ח"ו.
כל הביאור דלעיל הוא בצורה מסויימת. אך בפנימיות העניינים יש בזה תוכן עמוק הרבה יותר:
על פי הזהר, אברהם ושרה רומזים על שתי בחינות העבודה של הנשמה והגוף.
ישנה האהבה הטבעית המסותרת שבכל אחד מישראל, מצד הנשמה (-בחינת אברהם), וישנה האהבה שבבחינת צימאון לאלקות, הבאה דווקא מצד ירידת הנשמה בגוף (-בחינת שרה).
האהבה הטבעית נקראת בחינת "אחותי" – מלשון אחווה טבעית, כאהבת אח ואחות שהיא מצד התולדה ואין שייך בה הפסק, ואילו האהבה שמצד הגוף היא כאהבה בין איש ואשה ששייך בה הפסק ופירוד.
וכמבואר בתניא באריכות, שהאהבה הטבעית שבלב כל אחד ואחד מישראל היא בירושה לנו מאבותינו, מאברהם יצחק ויעקב, וניתנת לכל אחד ואחד עוד בעצם תולדתו. ושום דבר בעולם לא יכול להפריד את אותה האהבה מהיהודי, ובעצם הוא קשור לאלוקות בכל הקשרים האפשריים.
ומאותה האהבה מגיעה ליהודי אותה התנועה של מסירות הנפש והתבטלות עצמית לה', שכל אחד ואחד מישראל, לא משנה מה פועל ועושה במעשיו, הוא קשור בעצם לאלוקות. וכשמגיע לידי נסיון בדבר של אמונה, הוא נעמד בשיא התוקף ושום דבר בעולם לא יכול לעמוד לו מנגד.
וזהו הטעם, מביא בתניא, שאפילו הפושעים והתינוקות מוסרים נפשם בלי שום טעם ומענה, אלא כאילו הם לא יכולים להיות נפרדים מה' אחד בשום אופן. וכל זה מגיע מהאהבה הטבעית והעצמית של היהודי.
אך לאידך, דווקא על ידה ניתן להגיע לצימאון וכלות הנפש ולייחוד בתכלית שישנו דווקא בין איש ואשה ולא בין אח ואחות, כך שהפרנסה הרוחנית באה לאברהם (-הנשמה) דווקא על ידי הגוף (-שרה), ונמצא שירידת הנשמה בגוף היא צורך עלייה ושלימות הן בנשמה והן בגוף.
אך כדי לעורר בגוף ובנפש הבהמית את האהבה והצימאון לאלקות צריך להיות תחילה "אמרי נא אחותי את", שיורגש בגוף (-שרה) בחינת האהבה שמצד הנשמה (-אברהם), ועל ידי כך תתעורר בו האהבה והצימאון לאלוקות, בחינת "אשתי".
עד שזה יפעל השלימות של "למען ייטב לי בעבורך", כשתתגלה המעלה שבבחינת האהבה של "אשתי" על בחינת "אחותי", וגילוי מעלת הגוף מצד בחירת העצמות שבו, על מעלת הנשמה, עד שלעתיד לבוא הנשמה תהיה ניזונת מן הגוף .
