להלן אבאר את שאלתך, מתוך המובא בכתבים על הצורך המיוחד ב"בגרות" בחיי הנישואין. (ישנם סיבות במפרשים על גיל 18 דווקא, וכאן אבאר מהמקום הנפשי שנדרש בנפשם של הזוג)
כידוע, בגיל 13 (או 12) האדם מחויב במצוות, ועם זאת חכמים אומרים "בן 18 לחופה", כי חיי הנישואין דורשים בגרות שהיא מעבר לבגרות הדרושה לקבלת עול מצוות. אומנם הגיל הביולוגי חשוב, אבל לא די בו. נדרשת גם התפתחות נפשית המבטאת בגרות.
לא לחינם אומרת לנו התורה "עַל-כֵּן יַעֲזָב-אִישׁ אֶת-אָבִיו וְאֶת-אִמּוֹ וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ". הנישואין דורשים 'עזיבת ההורים' – התבגרות מהמקום הילדותי המתאפיין בתלות בהורים. כאשר התדמית האישית של האדם בעיני עצמו ילדותית, יקשה עליו לפתח זוגיות טובה.
לבגרות כמה מאפיינים ואחד מהם הוא נקודה חשובה ביותר, המבטאת את אחד היסודות לתודעה בוגרת.
גיל הילדות מתאפיין, באופן טבעי, בתלותיות ובהיסמכות על אחרים. יכולותיו של הילד מוגבלות, ועל כן הוא צריך שיעשו בשבילו דברים. גם צרכים רגשיים יש לו: הוא זקוק לחום, לתשומת לב, למחמאות, לחיזוקים ולעידודים. בתוך תהליך הגדילה וההתבגרות הילד מתחיל לפתח אט-אט זהות אישית עצמאית, דעות ורצונות משלו ויכולת עמידה מול לחצים חברתיים וסביבתיים, ובהדרגה ההיסמכות שלו על האחרים פוחתת.
הבגרות היא הבשלת זהות עצמית נכונה. האדם חש שהקיום והערך שלו נובעים מכוח עצמו, ותלויים פחות באחרים. פחות חשוב לו מה אחרים חושבים עליו ואיך הוא נראה בעיניהם; והאופן שבו הוא רואה את עצמו, את מקומו מול בוראו ואת תפקידו ושליחותו בעולם הופך להיות עיקרי.
ועם כל זאת הצורך ביחס סביבתי וחברתי אינו מתבטל. גם האדם הבוגר זקוק לחברה – "לא טוב היות האדם לבדו". אך לצד זה הוא גיבש לעצמו את מקומו האישי, ולכן הוא מרגיש שהתלות שלו בחברה החיצונית פוחתת. הוא לא 'מאוים' ממנה, ואיננו חש שערכו וחשיבותו תלויים באחרים ובלעדי הערכתם הוא חסר כל ערך.
לפעמים, מסיבות שונות, אדם מתבגר מבחינה פיזית ומבחינת גילו הכרונולוגי, אך נפשו אינה מתבגרת. יכול להיות אדם מבוגר בגילו: על פי הרישום בתעודת הזהות שלו הוא בן 20, 30, 40 שנה, אך התודעה האישית שלו ילדותית. הוא תלותי במידה מסוימת באחרים וזקוק כל הזמן ל'אישור' חיצוני לערכו ולמעלותיו. הוא לא בטוח במקומו ובערכו, קשה לו לפתח דעה ורצונות משלו, והוא חש נחות ביחס לסביבתו.
מובן שאין 'דגם' אחד, ואנשים נבדלים זה מזה. לפעמים התופעה עוצמתית מאוד, ולפעמים עדינה יותר ומורגשת פחות. אך אין ספק שהבגרות משפיעה לטובה על יכולת ההתחברות, ואילו חוסר הבגרות או בגרות חלקית מקשים על החיבור השלם.
בתודעה בוגרת, האדם מסוגל לקבל את עצמו כפי שהוא, על מעלותיו וחסרונותיו. הוא מכיר את מעלותיו ושמח בהן. הוא גם מודע לחסרונותיו, אך איננו נבהל מהם. מבחינתו, החסרונות אינם אלא בסיס ואתגר לעבודה עצמית.
אך מי שלא פיתח בתוכו תודעה בוגרת, יגיע לקשר הזוגי מתוך רגשי נחיתות, מפוחד וחסר ביטחון וחוט שדרה. יש הנוטים לפרש זאת בטעות כענווה וצניעות, אבל האמת היא שמדובר בתפיסה עצמית שגויה, המציבה קשיים בדרך ליצירת הקשר אמיתי עם בן הזוג.
מדוע? זוגיות היא חיבור של שניים. כל אחד מביא את עצמו, ובחיבור של שניהם יחד נוצרת הזוגיות. מי שקשה לו לקבל את עצמו כפי שהוא, גם לזוגיות הוא לא יצליח להביא את עצמו באמת.
כל הנקודה של הזוגיות וחיי הנישואין חייבים להגיע מתוך מקום של בגרות אמיתית. מתוך מקום שמבין שכל אחד צריך להביא את עצמו, את כולו, ודווקא כך נוצרת הזוגיות.
רואים בעולם, מקרים רבים, בהם אנשים שקשה להם לקבל את עצמם, קשה להם להאמין שהם טובים ומוצלחים, וממילא קשה להם להתחבר עם הבן זוג שלהם בצורה אמיתית.
לא לחינם ציוו חכמים "בן 18 לחופה" – כי הגם שכל אחד מתבגר ברמה מסויימת בגיל 13, וכבר אז הוא חייב בכל המצוות, אך עדיין יש לו מן הילדות.
כדי להתחבר באמת חייבים בגרות נפשית, מקום שלא נתלה באנשים אחרים, מקום שיודע להסתדר בעצמו, ועם עצמו.
דווקא מתוך השינון של הרעיונות האלו (וניתן למצוא רעיונות דומים באתרנו) אפשר לפתח חיים בוגרים ואמיתיים.
ונזכה, תיכף ומייד לחתונה המושלמת, בין כנסת ישראל וקב"ה, בגאולה האמיתית והשלימה תיכף ומייד ממש.
