בן חו"ל בארץ בחג שני

ראה בשו"ת אגרות משה אורח חיים חלק ג סימן עג: בענין בן חו"ל שהוא בא"י ביום טוב אם מותר לומר לישראל בן א"י לעשות עבורו מלאכה ביום טוב שני וכן לנכרי.

ובבן חוץ לארץ שנמצא יום טוב /ביום טוב/ בא"י שצריך לנהוג שני ימים אם רשאי לומר לבן א"י ביום טוב שני לעשות לו מלאכה וליהנות ממה שעשה עבורו, הנה ודאי לא שייך הטעם דמותר למי שקיבל עליו שבת קודם שחשכה לומר לישראל שעדיין לא קיבל עליו שבת לעשות מלאכה דהוא מטעם דגם הוא אם היה בעי לא היה מקבל שבת וכל שיש לו היתר מותר שכתב המג"א סימן רס"ג סק"ל, שהרי כאן הוא אסור מדינא, ומה שיש לו היתר שהרי יכול להחליט שלא לחזור לחו"ל שגם הוא יהיה מותר במלאכה דיו"ט שני כדין הבן א"י מסתבר שאין להחשיב כיש לו היתר דהא רוב אלו שדעתן לחזור מוכרחין לחזור שלא מיתדר להו בא"י מפני שפרנסתם בחו"ל וכדומה מהרבה ענינים ול"ד לקבלת שבת בזמן מוקדם שתלוי ברצונו לבד ואין שום דבר המכריחו לקבל שבת בהקדם. וכן לא שייך הטעם דאסור להעושים בחו"ל שני ימים צום כפור לאכול בלילה ממה שבישל ישראל אחר ביום שכתב שם /סי' רס"ג/ המג"א בס"ק ל"ג מטעם שלדעתם הא הוא יום האסור לכל ישראל, דהא הכא האחר מותר אף לדידיה ונמצא שאין להוכיח משם לא לקולא ולא לחומרא.

אבל מסתבר לע"ד דכיון שזה שצריך בן חו"ל לעשות יום טוב שני גם כשהוא נמצא בא"י, הרי הוא רק מדין מנהג, דמצד הדין מאחר שהוא ביום טוב זה בא"י שכה"ג בזמן שקדשו החדש ע"פ הראיה שהיה ספק ממש בחו"ל אם נזדמן שבן חו"ל היה ביום טוב בא"י לא היה צריך לנהוג אלא יום אחד דהרי בפעם זה יודע הקביעות, אבל כיון שבזה"ז ליכא חלוק בין א"י לחו"ל בידיעת קביעותא דירחא אך שמ"מ נשארו בחו"ל במנהגם לעשות גם יום טוב שני כדשלחו מתם בביצה דף ד', נעשה ממילא חומרא מכפי שהיה הדין כשהיה כספק ממש, דגם כשבא בן חו"ל לא"י כל זמן שדעתו לחזור צריך לנהוג במנהגו דחו"ל לעשות יום טוב שני כדיני המנהגים, ולכן כיון שבחו"ל הא נוהגין לאסור גם אמירה לנכרי ביום טוב שני כמו ביום טוב ראשון, הרי אותו הדין דמנהג איכא גם על זה דלענין איסור מצד המנהג הא ליכא חלוק בין איסורים חמורים דמדאורייתא אסורים ביום טוב לאיסורים קלים דרק מדרבנן אסורים ביום טוב דבכל מה שנהגו איכא דין דמנהג. וכיון שיש לאסור לומר לנכרי לעשות עבורו מלאכה גם כשהוא בא"י מצד שכן הוא המנהג בחו"ל, לא שייך להקל כשהוא בא"י לומר לישראל שהוא בן א"י המותר במלאכה שיעשה עבורו, אף שלאיסור אמירה לישראל המותר במלאכה לא היה מנהג בחו"ל דלא היה מציאות לזה דכל ישראל היו אסורים שם במלאכה אף אלו שבאו שם מא"י, דהא ממילא הוא בכלל המנהג שלא לומר לנכרי, דהוא שנהגו שלא לעשות מלאכה גם ע"י אחרים.

ועיין בשע"ת סימן תצ"ו סק"ג שאיכא מחלוקת רבותינו האחרונים דהבר"י בשם מוהריק"ש כתב שבן חו"ל שעומד בא"י מותר לומר לבן א"י שיעשה מלאכה ביום טוב שני, ומהר"י פראגו ומהר"י מלכו דחו דבריו והסכימו לאיסור, ואין הספרים בידי לעיין בהם לידע טעמיהם, ולמה שכתבתי הוא טעם גדול לאסור כמהר"י פראגו ומהר"י מלכו, וטעם הבר"י בשם מוהריק"ש אולי הוא משום דבאמירה לישראל המותר במלאכה הא לא היה מנהג לענין המציאות, אף שבכלל ענין המנהג דהיה אסור לומר לנכרי הא גם לישראלים המותרין היה שייך איסור זה, סברי דאיסור דמנהג הוא שייך דוקא כשהמנהג הוא ממש במציאות ולא כשהוא רק בסברא ובדמיון אף שאין שום טעם לחלק, שלכן כשבא בן חו"ל לא"י שליכא שם אף לבני חו"ל ענין האיסור רק משום מנהגם דהיה בחו"ל אין לאוסרם לומר לישראל המותר שאיתנהו שם שיעשו עבורו מלאכה, דהרי הוא דבר שלא היה זה במנהגם דאיסורי מנהג תלוי בהמציאות ממש. וממילא אפשר שמתירין גם לומר לנכרי בא"י אף שבחו"ל נהגו איסור משום שבאופן כזה שאיכא גם ישראלים המותרין במלאכה שמותר לומר להם לא היה זה ג"כ במנהגם, וגם דמי קצת לטעם דכל שיש לו היתר מותר לומר לנכרי שכתב המג"א. ואולי לומר לנכרי בא"י אוסר גם הבר"י בשם מוהריק"ש, ויהיה קיל לדידיה בא"י אמירה לישראל המותר מאמירה לנכרי, וצ"ע לדינא אליבא דידיה, אבל יותר מסתבר כמהר"י פראגו ומהר"י מלכו האוסרים.

ובשו"ת מנחת יצחק חלק ז סימן לד: בני חו"ל שעושים יום טוב ב' של גלויות בא"י, אי מותר לומר לבן א"י לעשות מלאכה בשבילם.

ע"ד שנשאלתי הרבה פעמים כהיום הזה ששכיח בני חו"ל שעולים לא"י ודעתם לחזור ועושין יום טוב ב' ימים כבני חו"ל אם מותרים לומר לבן א"י ביום טוב שני של גליות לעשות מלאכה בשבילם.

והנה בברכי יוסף (או"ח סי' תצ"ו סק"ד) כתב וז"ל: בן חו"ל שעומד בארץ ישראל כתב מהריק"ש בהגהותיו ובתשובותיו (כת"י סי' צ') דמותר לומר לבן א"י שיעשה לו מלאכה ביום טוב שני, אבל הרב מהר"ר יעקב פאראג"י מהמה בתשובותיו כת"י (סי' ע"ו) והרב מהר"ר יעקב מולכו בתשובותיו כת"י (סי' ס"ה) דחו דבריו והסכימו לאסור ועמ"ש מורינו הרב זרע אברהם (או"ח סי' ט') עכ"ל, והובא בפת"ש שם (סק"ב), וציין עוד לתשובת גינת וורדים (או"ח כלל ד' סי' ט"ז י"ז) עיין שם.

והנה עיינתי שם בתשו' גנו"ר, והביא שם השואל (בסי' ט"ז) את דברי מהריק"ש דבן חו"ל מותר לומר לבן א"י לעשות לו מלאכה בצנעה ביום טוב שני שלו דאין שבות בישראל ועי' סי' רס"ג דין י"ז וסי' תקמ"ב דין ב' עכ"ל, והיינו דהוא מיירי בן א"י בחו"ל, וע"ז הביא שם מתשו' הרדב"ז (סי' רנ"ח והוא לפנינו בח"ד אלף שצ"ט) דמבואר שאלה כזו ואסר מב' טעמי א' דבן א"י בחו"ל אסור במלאכה אפי' בצנעה, והב' משום דלא גרע אמירה לישראל מאמירה לעכו"ם דאסור משום גזירה שמא יבוא לעשות הוא עכת"ד, ופלא שבברכ"י שם הביא את דברי מהריק"ש בבן חו"ל שעומד בא"י עיין שם…..

אמנם כ"ז שייך בחו"ל לומר לבן א"י לעשות מלאכה לו (אף לפי מה דסובר שם דמותר לבן א"י לעשות מלאכה בחו"ל בצנעא), אבל בכעין נד"ד דבן חו"ל הוא בא"י, הרי לפי שנתבאר בספרי שם (סי' ד' אות ט') בשם תשו' שבות יעקב (ח"א סי' א') דהקביעות דעת שלא לחזור משוי לי' לחיוב של יום טוב ב' ואפי' באמצע היום עיין שם, וא"כ הה"ד בבן חו"ל בא"י הקביעות דעת שלא לחזור משוי לי' לקביעות להיות כבן א"י אפילו באמצע היום, א"כ שוב הוי אפשר לו לבן חו"ל בא"י בלא שום חילול יום טוב, להיות מותר במלאכה באותו שעה של השליחות, ומותר לעשות שליח לבן א"י לעשות מלאכה אף להב"י ולהמג"א אליבא דהרשב"א, (אמנם בתשו' מנח"א ח"ג סי' נ"ג אסתפוקי מספקא לי' לומר דכיון שקידש כבר על היום לא יונהג עוד מדת חול, ואם נאמר כן א"א לומר כנ"ל).

ועוד אפ"ל דאף אליבא דהר"ן יהיה מותר לפי מש"כ בדרכי משה שם (סי' רס"ג) דנראה לומר לפי דברי הר"ן דאוסר היינו בתוס' של הכנסת שבת דא"א לו לעשות בעצמו אחרי שכבר קיבל שבת, אבל בתוס' של מוצאי שבת דאפשר לו לעשות בעצמו שיתפלל ויבדיל שרי עיין שם, וא"כ הרי הכא נמי אפשר לו לעשות בעצמו מלאכה אם יקבע דעתו שלא לחזור, אמנם בעיקר דברי דר"מ הנ"ל עי' שם ברמ"א ובלבוש וב"ח ודרישה וטו"ז ומג"א ושע"ת שם.

אמנם לעומת זה נידון דידן גרע דהנה בתשו' פני יהושע (ח"ב יו"ד סי' ג') הקשה על הרשב"א הנ"ל, ממה דאיתא (בב"מ י' ע"ב) לענין אין שליח לד"ע =לדבר עבירה=, דרבינא אמר היכא אמרינן אין שליח לד"ע היכא דשליח בר חיובא הוא, ורב סמא אמר היכא אמרינן אין שליח לד"ע היכא דאי בעי עביד. א"כ בשלמא למ"ד דאי בעי עביד אין שליח לד"ע, אבל למ"ד דתלי' בשליח בר חיובא, כיון דהשליח לא קיבל שבת ל"ה בר חיובא, ויש שליח לד"ע, והוי כמו הוא עושה מלאכה, ואין לדחות דדמי למה דמשני התם גבי אשה ועבד דבני חיובא נינהו אלא דהזמן גורם שאין להם עתה כלום, דלא דמי דהתם אם היו להאשה והעבד עתה ממון שאין לבעליהם חלק בהם היו חייבים, משא"כ ישראל שלא קיבל שבת א"א בעולם שבזמן הזה שאינו שבת לדידיה יתחייב, ואפשר דמ"מ כיון שהי' רוצה היה מקבל שבת מקרי בר חיובא, או כיון דאח"כ יהיה בר חיובא אלא שהזמן גורם ודי בזה עכ"ד, ועי' מש"כ בשו"ע הרב (בסוס"י רס"ג בקונטרס אחרון) ובתשו' צ"צ (סי' ר"ט עיין שם)….

והנה בנדון בבן א"י בחו"ל, אף דל"ש לומר משום דאח"כ יהיה בר חיובא, דדלמא ישאר בן א"י לעולם, ובפרט לקבוע דירתו שם, אבל שייך התי' הא' שאם היה רוצה יוכל להחליט להתיישב בחו"ל ויהיה בר חיובא באותו שעה כיון שכבר הוא שם, משא"כ בנד"ד לומר לבן א"י בא"י, הרי אף אם יחליט להתיישב בחו"ל, מ"מ אין חל עליו דין בן חו"ל עד שיבוא לשם וזה לא אפשר כעת בזו השעה שהוא בא"י בשעת עשיית המלאכה וכנ"ל, ועי' בבית מאיר (א"ע סי' ה' בסופו) מש"כ בדברי הפנ"י הנ"ל.

וכן כתב שם בפשיטות בהגהת חכמת שלמה בענין מעשה שהי' בשמחת תורה שצוו לאיש א' מא"י לתקן ס"ת ביום טוב שני, דחוץ מטעם דאסור לבן א"י בחו"ל לעשות מלאכה אפילו בצנעא, עוד מטעם אטו גרע מנכרי דאסור לומר לו לעשות מלאכה אפילו ביוט"ב והוי שבות מכ"ש דאסור לישראל לומר כן, ובישראל יש שליחות והוי איסור גמור וגרע משבות עיין שם, וצ"ע שלא העיר כלום בנוגע לשליחות מהא דאין שליח לד"ע, וש"מ דפשיטא לי' דל"ש בזה אין שליח לד"ע ומטעם דל"ה בר חיובא, וצ"ע מכל מה שכתבנו לעיל.

והנה יש נפ"מ אם הטעם האיסור משום דלא עדיף מנכרי, ובין מטעם שליחות, דאם טעם האיסור משום דהוי כאמירה לנכרי, א"כ באם יש צורך גדול באופן המבואר (בסי' ש"ז) דיש להתיר אמירה לנכרי בשבות יש להתיר גם בישראל בן א"י ביוט"ב, ועי' בפמ"ג (א"א סי' תצ"ו שם סק"א), שכתב וז"ל ומ"ש מלאכה ע"י עכו"ם מנדין אותו לכאורה ביוט"ב מיירי ועי' א"ר ועי' ע"ש, משמע לכאורה אפילו שבות דרבנן ע"י עכו"ם מנדין והיינו באין שם צורך גדול עי' סי' ש"ז וצ"ע עכ"ל, ונראה פירושו דביו"ט שני ע"י עכו"ם אפילו מלאכה גמורה הוי רק שבות דשבות דמותר לצורך גדול כמבואר (סי' ש"ז), וא"כ מותר גם באמירה לישראל בן א"י ביום טוב ב', לפי הטעם דלא עדיף מנכרי כנ"ל, משא"כ אם הטעם משום שליחות אין היתר, וזולת זה גם בנכרי נשאר הפמ"ג בצ"ע כנ"ל, וכן משמע מהחכמת שלמה שם דבודאי הי' לצורך גדול בהתיקון ס"ת ומ"מ אסר מטעם איסור אמירה כנ"ל.

ואחרי כותבי כל הנ"ל ראיתי בספר פאת השלחן (ה' א"י סעי' ט"ו) דפסק להלכה דבן חו"ל העומד בא"י אסור לומר לבן א"י שיעשה לו מלאכה ביום טוב שני, וציין למהרי"פ ומהרי"מ וברכ"י הנ"ל עיין שם, אבל לא ביאר הטעם אם משום שבות דאמירה או משום שליחות דנפ"מ כנ"ל…..