בית עלמין בראש חודש

ראה בחכמת אדם שער השמחה כלל קנה סעיף יח: חכם ואלוף וגאון מכניסין אותו לבית המדרש ומניחין המטה במקום שהיה דורש וסופדין אותו שם וכשמוציאין המטה סופדין אותו עד בית הקברות וביום השביעי עולים לבית הקברות ומבקרין אותו וכן ביום שלושים ותכלית [וסוף] י"ב חודש מבקרין ומשכיבין אותו (רצה לומר הזכרה ותפילה בעבורו וקורין אותו השכבה כמנהג ספרדים, ויש מפרשים הספד דרישה ופרישה סוף סימן שד"מ) ואם חל יום שביעי בראש חודש אינו הולך לבית הקברות ולא לקטן (שם עיין באר הגולה ס"ק כ"ח בשם הכל בו) והיינו לפי המנהג שלהם שהולכין על הקברות ביום שביעי על כל מת (ורע עלי המעשה שראו שעשו כן לאדונינו מרנא רבנא רבן של כל בני הגולה מחותני ר' אליהו חסיד שהיה ידוע ומפורסם לכל העולם לגאון וחסיד ויחיד בדורו ממנו למדו לעשות כן גם למי שרוצין לכבדו ועליהם נאמר (עיין ירמיהו ב', ז') ותבואו ותטמאו את מקדשי ובודאי גורמים רעה למת בזה וראוי לבטל זה שלא להכניס שום מת בבית הכנסת ובבית המדרש) וכבודו של חכם להוציאו דרך הפתח ולא לשלשלו דרך גגות ובמטה ראשונה ולא לשנותו ממטה למטה (סימן שנ"ג סעיף ג'):

ובכלבו סי' קיב: שמנהג נרבונא שביום השביעי בשחרית אחר בית הכנסת הולך האבל אל קבר מתו אא"כ חל יום שביעי בראש חודש או שמתו היה קטן דאינו הולך וכ"פ בבאר הגולה אות כח.

ובילקוט יוסף קצוש"ע אורח חיים סימן תיח – דין תענית ואזכרה בראש חודש סעיף ז: אין עולים לבית הקברות בראש חודש, אם מתעוררים לבכי. ואבלים המסיימים את שבעת ימי האבלות שלהם בראש חודש, לא יקדימו לעלות לקבר בערב ראש חודש שהוא תוך השבעה שלהם, אלא ידחו את העלייה לקבר לאחר ראש חודש. אולם אבלים הצריכים לנסוע לחוץ לארץ מיד בסיום השבעה, יש להקל להם לעלות לקבר בתוך השבעה, [ובר"ח לא יביאו עצמם לידי בכי]. שאף על פי שאין יוצאים מהבית תוך שבעה ימי אבלות, בעלייה לקבר כשאי אפשר באופן אחר, יש להקל. ואין להקים מצבה בראש חודש אם מתעוררים לבכי. [ילקוט יוסף ח"ז על הלכות אבלות מהדו"ק עמ' קפה, ובמהדורת תשס"ד עמ' תקנד ותרל].

ובהערה ח: ילקוט יוסף חלק ז' עמוד קפה לענין חנוכה ופורים והוא הדין לראש חודש ומה שכתבנו שאם האבלים צריכים לנסוע לחוץ לארץ וכו' כן הורה מרן אאמו"ר שליט"א לענין מעשה.

ובבית יוסף יורה דעה סימן שדמ: לגאון בענין ההספד נוהגים בישיבה וכו'. בתורת האדם (שם) ובמקום מה שכתב רבינו ומכניסין המטה כתוב שם ומניחין והיא הגירסא הנכונה:

ומ"ש שעולין לבית הקברות בשלישי ובשביעי. אין כתוב שם אלא בשביעי בלבד וגם אין כתוב שם שליום שלשים מבקרים אותו ובזה יפה גירסת רבינו:

ומ"ש ולזמן ישיבה סופדין אותו כל ישראל וכו' בחודש אדר ואלול. מנהגם היה להקבץ רוב עם מישראל בשני חדשים אלו לשמוע דרשת דיני פסח באדר ודיני ראש השנה ויום הכפורים וסוכות באלול וזהו שבת כלה האמור ומוזכר בתלמוד וקאמר דבאותו קיבוץ מספידין אותו. עד כמה זמן בוכין ומספידין על החכמים כתב רבינו בסימן שצ"ד: כתב הרמב"ן בתורת האדם (עמ' רלה) וזה לשונו בתשובות אמר רבי סעדיה בשבת שמת בתוכה חכם מפטירין גלה כבוד מישראל (שמואל – א ד כא): כתב הכל בו (סי' קיד דף פו.) שנהגו בנרבונא שביום שביעי בצאתו מבית הכנסת הולך האבל לבית הקברות ואם [חל] יום שביעי בראש חודש אינו הולך לבית הקברות ולא לקטן: וכתב עוד (פח:) אמר רב בעל הלכות (דף צט ע"ג) אין מעוררין הספד אלא בתוך שנים עשר חודש אבל לאחר שנים עשר [חודש] הנשמה עולה ואינה יורדת רצה להזכירו בין המתים ואפילו לאחר [שנים עשר] חודש הרשות בידו ואימתי זמן עירור יום שלשים ויום משלם שנה ומקום שנהגו לקבור בבתים ולהעתיק הארונות לבית הקברות מספידין [אפילו] אחר שנים עשר חודש עכ"ל:

ובשו"ת שרגא המאיר (ח"ו סימן צא אות ב): נשאלתי במי שמל יוס הייארצייט של אביו בש"ק מתי לילך על קבר אביו להתפלל בעש"ק או ביוס א לפענ"ד שיותר מוב לילך בעש"ק כי עש"ק הוא זמן שיכול להתפלל כי אז יש להנשמה רשות יותר להיות על קברו ועוד טעס פשוט רהתת"ס בשו"ת יו"ד סי קצ"ת כתב לענק במי שמת בבין השמשות מתי לקבוע הייארצייט וכתב שעתר מוב לסקרים דלטעס שלא יהי רעי מזלי הרי הוא מקריס תפלה לצרה או לצרת עצמו שלא לרעי מזלי לממר או להקל מאביו דינו למחר עש"ה מובא בספרי שרייה שרכ"מ מ"ג סי כ"א ריש אות ב ה"נ לילך על קבר אביו להתפלל יותר טוב להקדימו והא דאיתא באוח סי תקסח במחבר סעי ז לענין תענית ייארצייע שיתענה למחר שאני התס דע"פ הטעס מפני כבוד השבת ואי אפשר לו להקדים בתענית אבל לילך על קברו להתפלל יותר טוב להקדימו.