בסיפור יציאת מצרים, מסופר על כך שעם ישראל עמד על חוף ים סוף, עם ישראל כולו עומד בחרדה גדולה מגורלם המגיע להם מהמצרים הרודפים אחריהם.
בכתובים מצינו שעם ישראל נחלק אז לכמה כיתות, כל כת הציעה פתרון אחר, או פתרון של חזרה למצרים, או להלחם במצרים ועוד.
הקב"ה אומר למשה רבינו "מה תצעק אלי, דבר אל בני ישראל ויסעו". לכאורה, ניתן לשאול על דברי הקב"ה, מה הבעיה בכך שמשה רבינו צועק אל הקב"ה, הרי זה חלק מענינו של היהודי בעולם, שבעת שמגיעה לו צרה, הוא מתפלל לקב"ה.
ביאורים רבים נאמרו על זה, אך מכללות כולם ניתן להבין, שיש פעמים שצריכים להתמקד בנקודה של העשייה בפועל ממש, לקיים את רצון ה' בפועל, ולא לנסות להיכנס אפילו למצב של תפילה.
עניין נוסף בקשר לזה, הוא מה שמבואר בספרים, שישנם זמנים שאין צורך לעשות כלים בדרך הטבע כדי לקבל את השפע מלמעלה.
לפעמים האדם נקלע לקושי ואיננו מצליח למצוא שום 'כלי' בדרך הטבע שבו יוכל להיעזר כדי להיחלץ מן המצר. גם אדם הבוטח בה', באופן כללי, עלול ליפול לנמיכות הרוח שכן הוא יודע שמוטל עליו לעשות השתדלות בדרך טבע, והוא אינו מסוגל אפילו זאת לעשות.
לכן צריך לדעת שישנה דרגה גבוהה יותר בביטחון בה', שבה הברכה והישועה נמשכות מלמעלה ללא שום כלי טבעי.
וכפי שהרבי הרש"ב מבאר ב'המשך תער"ב' (פרק פב), שהביטחון המלווה בעשיית כלי בדרך הטבע הוא סדר ההנהגה הרגילה של "ממלא כל עלמין"; אך יש אופן נעלה יותר בביטחון, שהוא מצד ההנהגה של "סובב כל עלמין", ובו נמשכת הברכה מלמעלה באופן שניכר שהגעתה איננה לפי הסדר והטבע, אלא משום ש"הייתה סיבה מאת ה'" – היינו: הברכה נמשכת דרך עניין צדדי, ולא על פי סדר ההמשכה הרגיל (אלא שכדי שתתרחש המשכה כזאת נדרש מהאדם להיות בביטול מוחלט למעלה ממה שנראה לעֵין השכל האנושי).
במקום אחר (ספר המאמרים תרנ"ד עמ' ריד) הרבי הרש"ב כותב הדברים במילים מפורשות: "ראיתי בשם א' מהגדולים מי שיש לו צרה גדולה רחנא ליצלן צריך לבטוח בה' והיינו שלא יתפלל על זה ולא יעשה שום דבר כמו הילוך למקוה וכדומה כי אם לבטוח בה' וכו'".
הרבי מבאר (שיחת י"ג בתמוז תשי"ב) על דברים אלו, שכאשר יהודי מחליט בתוקף של קבלת עול שבכל זמן ובכל מקום לא יהיה נפרד חס ושלום מהאלוקות, "אזי מתגלית גם אהבתו והתקשרותו העצמית של הקדוש ברוך הוא אליו . . ומצד אהבה עצמית זו, מובטח הוא – ואינו צריך אפילו לומר תהלים – שהקדוש ברוך הוא יוציאהו מן המיצר אל המרחב".
צריכים לשים היטב למילים – ישנה פה הוראה "והיינו שלא יתפלל על זה ולא יעשה שום דבר כמו הילוך למקוה וכדומה כי אם לבטוח בה' וכו'". – ישנם פעמים שאכן לא צריכים להתפלל על הדבר, ולא לעשות בשבילו השתדלויות כביכול, כמו הליכה במקווה.
רק, שצריכים להבין באמת באיזה מצבים מדובר:
בהמשך תער"ב שם כותב: "כאשר רואין שההנהגה צריכה להיות באופן כזה, אין זה בכלל אין סומכין על הנס", כלומר: ישנם מצבים שרואים שכך צריכה להיות ההנהגה.
ההסבר לזה שכאשר האדם רואה שאפסו הסיכויים להמשכת הברכה והישועה בדרכי הטבע, אזי "אין לו ברירה", והוא מתעלה לדרגת ביטחון גבוהה יותר וְשָׂם מבטחו המלא בה' שידאג לו באופן ניסי.
יתרה מזו גם כאשר האדם מכין כלי בטבע (מפני שכך ציווה הקב"ה ויש ביכולתו לעשותו) – יכול להתעלות בתודעתו לדרגת הביטחון הנעלית יותר, בודאות גמורה, שפרנסתו, מצב בריאותו וכדומה אינם קשורים כלל לדרכי הטבע, אלא לה' יתברך לבד, ורק בו הם תלויים, ואף על פי שיכין כלי, כפי שלמד שעליו לעשות, הכלי אינו תופס אצלו מקום כלל.
עיקרון זה נוגע גם לכל הענינים שבהם צריכים לחיות ולהאמין, שישנם דברים שצריכים לשים מבטחנו עליהם מתוך הנקודה של הביטחון הטבעי, הענינים שאכן שייכים בתוך המציאות הטבעית;
אך ישנם ענינים, שבהם ההדגשה היא לסמוך ולהיסמך בצורה לא טבעית, בצורה של נס. וכמו שמצינו כמה פעמים, בלשונו ובייחסו של הרבי אל הגאולה האמיתית והשלימה, כדבר שיגיע בצורה ניסית כזו, ש"עוד לפני תפילת מעריב" נזכה לביאת משיח צדקנו.
"הנה נפתחת הדלת ומשיח צדקנו בא" ועוד ביטויים מעין אלו. התקווה שלנו בגאולה האמיתית והשלימה, לאו דווקא שצריכה להיות רק מתוך המקום הטבעי, אלא בעיקר מתוך ההיסמכות העל טבעית. הידיעה שבכוחו של הקב"ה לשנות את טבע העולם, ולהביא את הגאולה כאן ועכשיו, אל תוך המציאות.
