בכל הגישה לנושא של רופאים ורפואה צריכים להקדים תחילה את ההבחנה מה ניתן ברשותו של הרופא ומה לא ניתן ברשותו, ומתוך זה יהיה ניתן באמת להיות מונחים באמונה ובביטחון.
ויש להקדים, שכל מה שניתן ברשות האדם הוא לרפאות בפועל ממש, אך לא לקבוע את מצבו של האדם, וכן לא להנמיך את מצב רוחו של האדם.
במכתבי הרבי ישנה אריכות נפלאה בכל הגישה אל הרופאים, וחלק נכבד נלקט בהוספות לליקוטי שיחות חלק לו – ששם ליקטו מכתבים רבים של הרבי בנושאי הרפואה, דבר דבור על אופניו.
ויסודם של כל הדברים, היא שאף שהתורה מתחשבת עם דעת הרופאים, ועניינים רבים נפסקים בפועל ע"פ מה שהם אומרים הרי כל זה הוא בנוגע למעשה בפועל, אך אין צריך להעסיק בזה את כח המחשבה וההתבוננות, כי בסופו של דבר ברור שהקב"ה הוא זה שמנהיג את העולם והוא זה שקובע מה יהיה עם האדם.
וכפי שמובא בחובת הלבבות, שהאדם צריך לצייר עצמו במחשבתו כאילו אסור ואין אף אחד בעולם שיכול לעזור לו – אלא הקב"ה. וכן הוא כאן, שאין שום דבר בעולם שבאמת ישנה את עתידו חוץ מהקב"ה, אלא שהתורה ציוותה למלאות אחר הוראות הרופאים בפועל ממש.
ודוגמאות מעטות "כדלי מן הים" –
לאשה שכתבה לרבי שע"פ ידיעות הרופאים – "כבה הניצוץ האחרון" בעניין מסויים הנוגע אליה, עונה הרבי באגרת ב'תתקפה –
"הנה פלא מה שמתחילה שכבה הניצוץ האחרון וכו' כי מאין לאדם ידיעות כאלו?..
ובהנוגע לנדון דידן, הרי אף שהתורה מתחשבת עם חוות דעת רופאים ובחוות דעתם תלוי פסקים מיוחדים אשר בשולחן ערוך, ומהנהגתו של כל אחד ואחת הוא לעשות כהוראת הרופאים בהנוגע למעשה בפועל ממש, אבל ביחד ע"ז לדעת ברור בלבבו אשר השי"ת הוא הרופא כל בשר והוא המנהיג את עולמו כפשוטו היינו בחיי היום יומים של כל אחד ואחת ובפרט ובפרטי פרטים ועאכו"כ בענינים עיקרים..".
היינו שמנחה אותה הרבי, שאף שצריכים להתחשב עם הוראות הרופאים, אך כל זה הוא בנוגע למעשה בפועל ממש, אך לא בנוגע לרגש הלב, כי בזה צריכים לסמוך על הקב"ה.
עניין נוסף שאותו מזכיר הרבי בכמה וכמה מקומות, שמלבד הפעולות שצריכים לעשות עקב הוראות הרופא, ולמלאות אחר הוראתם, צריכים להשקיע כוחות בעניינים רוחניים, שהם אלו שפועלים באמת את הרפואה.
עד שמתבטא הרבי שצריכים לשים לב מהו העיקר ומהו הטפל, וכמו שכותב ליהודי שע"י שישקיע "בהטבת מצב בריאותו ברוחניות.. שאז ישפיע זה תיכף גם על הטבת מצב בריאות הגוף",
בהמשך המכתב מבהיר הרבי ש"מובן שאין זה שולל מילוי הוראת הרופא, כי הרי התורה נתנה רשות לרופא לרפאות ושלוחי דרחמנא נינהו, אלא שיש להזהר מלעשות העיקר טפל והטפל עיקר כמובן".
עניין נוסף שמביא הרבי הוא שצריכים להסיח את הדעת מהעניין, ולא להעסיק בו את כח המחשבה.
וכפי שכותב הרבי "נתקבל מכתבו מכ"ד תמוז. ובשאלתו לבריאותו — יחדל מלחשוב עד"ז כלל. אבל יפנה לרופא וימלא בפועל כהוראותיו בהנוגע לסדר היום שלו וכו', מבלי להעסיק בזה כח המחשבה שלו. כן במש"כ ע"ד אחותו תי' — ג"כ צריך הי' להתייעץ עם רופא. והרי ארז"ל אשר התורה נותנת רשות לרופא לרפאות. ולכל דבר ארז"ל שצ"ל אחיזה בטבע. והרופא כל בשר ישלח רפואתם."
ובהמשך לכל זה, מסביר הרבי, שככל שתגדל מידת בטחונו של האדם בקב"ה, כך בפועל תגדל רפואתו בפועל ממש.
וככותבו "ובודאי לדכוותי', אשר הוא הגבר ראה עני וחסדי השם יתברך בהנצלו מהמצוקה והתלאות הרבות, למותר להאריך אשר הבטחון בהשם יתברך בורא עולם ומנהיגו, מוצדק הוא, לא רק בהנוגע לחיי עולם הבא, אלא גם בהנוגע להענינים בעולם הזה, אף שהוא גשמי וחומרי, ומעשיו קשים ורעים, כמבואר גם בספר התניא לרבנו הזקן סוף פרק ו', והרי גם על פי חכמת הרפואה, ככל שתגדל מדת הבטחון יגדל המרץ של האדם ומשפיע גם על מצב בריאות גופו ועל מצב רוחו, שזה מוסיף גם בהצלחתו במעשיו והשתדלותו"
וע"פ כל המבואר לעיל, ניתן להבין, שגם שלפעמים נראה שהביטחון בכך שהכל הוא טוב באמת "מתנגש" כביכול עם דברי הרופא, שלעיתים מנבא שחורות על עתידו של האדם,
הרי באמת אין בזה סתירה כלל, כי אף מה שנתנה תורה לרופא רשות לרפאות, אין זה שנתנה לו את הרשות האמיתית על עתידו של האדם, שזהו רק בידיו של מלך מלכי המלכים, הקב"ה.
ועד שנזכה בעז"ה לרפואת כל המחלות, בהגלות מלכנו משיחנו תיכף ומייד ממש.
