אמרו חז"ל "האבות הן הן המרכבה" – האבות היו מרכבה לקב"ה.
והדמיון למרכבה, הוא שכמו שהמרכבה בטלה לגבי הרוכב המנהיגה כרצונו, כן הוא אצל האבות, שכל ענייניהם ועשיותיהם היו "מונהגים" מרצון העליון.
וכפי שמסביר אדמו"ר הזקן בתניא ש"כל אבריהם כולם.. לא נעשו מרכבה רק (-אלא) לרצון העליון לבדו כל ימיהם".
עניין זה, משפיע על כמה וכמה דברים, ולהלן אפרט כמה דוגמאות:
מידות שלהם: בנוגע למידות האבות — זה בחסד וזה בגבורה כו' — אין כוונת הדברים שסיבת ומקור מידתם זו היא מפני שכן היה טבע נפשם, אלא מפני שהיו "מרכבה" למידה זו שלמעלה:
אברהם היה מרכבה למידת החסד דלמעלה ובהתאם למידה זו היתה כל הנהגתו, ולכן היתה (עיקר) עבודתו במידת האהבה; ועד"ז ביצחק שהיה מרכבה למידת הגבורה דלמעלה, ולכן היתה (עיקר) עבודתו במידת היראה .
אברהם היה בבחינת "אברהם אוהבי", מרכבה למידת החסד, ולפיכך היתה עבודתו העיקרית בגמילות חסדים והכנסת אורחים, ויצחק היה בבחינת "פחד יצחק", מרכבה למידת הגבורה, ולכן חפר את הבארות – עבודה של הסרת העפר והאבנים המכסים על המעיין, וגילוי המים חיים הנובעים מלמטה למעלה.
במקום נוסף מביא הרבי, שאף מראה פניהם של האבות היה בהתאם לזה שהיו "מרכבה" לאלוקות:
אברהם ויצחק היו הפוכים זה מזה בתכונות נפשם , ובאופן טבעי הם היו צריכים להיות שונים זה מזה, ואף הפוכים, גם בקלסתר הפנים, כי מראה הפנים קשור לתכונות הנפש ,
אך מכיוון שהקב"ה "צר קלסתר פניו של יצחק דומה לאברהם", הם היו דומה במראה החיצוני והגשמי שלהם, משום ש"קלסתר הפנים" שלהם ברוחניות היה דומה, כי גבורות יצחק הן המשך ותוצאה של חסדי אברהם .
בספרי החסידות מובא, שהשבטים הם מרכבה תתאה, מרכבה לבחינת המלכות . כלומר, בחינת נוקבא היא באופן כללי אצל השבטים , הקשורים למלכות כפי שהיא יורדת לעולמות בריאה יצירה עשיה.
ואילו האבות הם "מרכבתא עילאה", בדרגת אצילות, מעל להתלבשות בבריאה יצירה עשיה .
*
מה שהיו האבות מרכבה, נתן זה כוח והמשכה לבני ישראל אחריהם:
הכוח שניתן לישראל, לשלוט על הארציות של עולם הזה ולכובשו לרשות הקדושה, נמשך לישראל ע"י האבות שנקראו "ישרים", שהאבות היו למעלה מן העולם, ד"האבות הן הן המרכבה", ולכן לא היה יכול גשם העולם לשלוט עליהם ח"ו. ו"שליטה" זו על העולם עוברת בירושה לכאו"א מבנ"י, בתור "בנים ".
מכיון שהיו תמיד במצב של התבטלות והתקשרות אל האלקות, היתה אצלם השראת השכינה בגילוי ממש .
וכדי שדרגה זו תחדור גם אל הנשמות שבדרגה נמוכה יותר, השייכות לעולמות בריאה יצירה עשיה, ועד לדרגות הנחותות של עולם העשיה, ניתן להגיע לכך באמצעות השבטים כפי שהם מחולקים לשבעים נפש, מכיוון שדרגת השבטים דומה לדרגת האלקות היורדת לעולמות בריאה יצירה עשיה.
אך כדי שהשפעה זו תגיע לכל נשמה, אין די בכך שהיא "תימשך" למטה על ידי הנבראים ושבעים נפש, אלא היה צורך גם בירידה מארץ ישראל לגלות מצרים, מקום שבו אין האלקות גלויה, אלא להיפך, זהו מקום של העלם והסתר על אלקות.
וכאשר גם בהימצאם במצרים, בארץ ש"אין יראת שמים ביניהם", ובכל זאת גם שם מודגשת אצל כל אחד מבני ישראל הנקודה של היותם "מאמינים" – הרי זה הביא לידי כך שדרגת האלקות שהיתה אצל האבות תגיע ותתגלה בכל נפש מישראל עד סוף כל הדורות, אפילו לדרגה הנמוכה ביותר .
מכיוון שהיו מרכבה, מובן, שכל ילדיהם נולדו בשיא הקדושה וקיים בהם "כוח האב", ואף יותר מכך, עצמיותו של האב.
ומה שבפועל עשו בנו של יצחק נמשך בטבעו לעבודה זרה אף לפני היוולדו, לפני התנתקותו מקשריו עם יצחק ורבקה, הוא מכיוון ש"מעשה אבות סימן לבנים" – שכל אופני עבודת ה', קיימים הם, ולפחות כ"סימן", במעשה אבות –
וכן הוא גם לגבי העבודה של "כובש את יצרו" ועבודת התשובה, שמתבטאת אצל "עשו", שהיותו והיוולדו עם תכונה של משיכה לע"ז, היה מצד יצחק רק כדי לאפשר באמצעות זאת עבודה של "כובש את יצרו".
אך כיוון שעשו היה בעל בחירה, הוא "קלקל במעשיו", ו"יצא ממנו" – הוא התנתק מקדושתו של יצחק ויישם את הרע מן הכוח אל הפועל .
הבנה זו, במהות האבות, שופכת הסבר גם על שאר מעשיהם של האבות, ולדוגמא, במאורע שיעקב מבקש לגלות את הקץ, שעל זה מבאר הרבי שכיון שיעקב הוא אחד מן האבות "שהן הן המרכבה", הכרח לומר שמה ש"ביקש יעקב לגלות קץ הימין ונסתלקה ממנו שכינה " הוא בהתאם לרצון העליון, שגם אז היה יעקב מרכבה לו.
ומה שהקב"ה לא איפשר ליעקב לגלות את הקץ, כי במצב שבו היו שרויים בני ישראל היה צורך שלא יתגלה הקץ, ובכך היתה התועלת לישראל גדולה יותר .
אך הנה, עם כל המעלות הגדולות שמבוארות לעיל, תכלית העלייה בהכרת והרגשת ביטול המציאות שהיו נבראים יכולים להגיע אליה לפני מ"ת, היא דרגת הביטול דמרכבה, שמרכבה בטלה לגמרי להרוכב, ומכל מקום יש מציאות של "מרכבה", ולכן אף ש"האבות הן הן המרכבה", "שכל אבריהם כולם היו קדושים ומובדלים מענייני עוה"ז ולא נעשו מרכבה רק לרצון העליון לבדו כל ימיהם", גדר ד"מרכבה" הוא, שהיא בטלה אל הרוכב; יש כאן שני דברים, הרוכב והמרכבה הבטלה אליו.
והחידוש שהתחדש במתן תורה הוא, שהביטול אינו רק תוצאה מהכנעת בנ"י להקב"ה, אלא ע"י ומצד התגלות ה', דכיון שאורייתא וקוב"ה כולא חד, לכן, כאשר "אתם ראיתם כי מן השמים דברתי עמכם", אין מקום למציאות בלתו, גם לא מציאות שבטלה אליו ית', אלא כאחד ממש.
