נושא: הלכה

בחור ישיבה- מעשר כספים

האם בחור ישיבה צריך ליתן 'מעשר כספים' מכספים שמרויח תמורת עבודות קלות שעושה בישיבה?

בחור ישיבה כמו כל אדם, צריך להפריש מכסף רווחיו – מעשר כספים. רק באם מדובר שאין לו מספיק כסף להצטרכות המינמלית שלו (כמו כסף לנסיעות, כביסות לבגדיו, וכיוצ"ב), הרי הוא כמו שאר בני אדם במצב זה, שאינו חייב ליתן 'מעשר', אך על כל פנים יפריש חלק מהכסף לצדקה.

מקורות

שולחן ערוך יורה דעה הלכות צדקה סימן רמט סעיף א: שיעור נתינתה, אם ידו משגת יתן כפי צורך העניים. ואם אין ידו משגת כל כך, יתן עד חומש נכסיו, מצוה מן המובחר; ואחד מעשרה, מדה בינונית; פחות מכאן, עין רעה. וחומש זה שאמרו, שנה ראשונה מהקרן, מכאן ואילך חומש שהרויח בכל שנה. הגה: ואל יבזבז אדם יותר מחומש, שלא יצטרך לבריות. (ב"י בשם הגמרא פ' נערה שנתפתתה) ודוקא כל ימי חייו, אבל בשעת מותו יכול אדם ליתן צדקה כל מה שירצה (ג"ז שם פ' מציאת האשה ומייתי לה רי"ף ורא"ש ור"ן ומרדכי). ואין לעשות ממעשר שלו דבר מצוה, כגון נרות לבית הכנסת או שאר דבר מצוה, רק יתננו לעניים. (מהרי"ל הל' ראש השנה).

פתחי תשובה יורה דעה סימן שלא (יב): דיני צדקה עיין בה"ט ומ"ש לענין מעשר כספים אם הוא חיוב גמור עיין בזה בתשו' שער אפרים סי' פ"ד (ובתשובת חות יאיר בסימן רכ"ד) (ובשאילת יעב"ץ ח"א סימן ו') ובספר באר יעקב מ"ש בזה ותימא על הגאונים הנזכרים שנעלם מהם (תשובת מהר"ם רוטנבורג דפוס פראג סימן ע"ד) מבואר שם כדעת הב"ח שאינו מה"ת ולא מדרבנן ואינו אלא מנהגא בעלמא ע"ש ומצאתי (בשו"ת תשובה מאהבה ח"א סימן פ"ז) שתמה עליהם ג"כ בזה ע"ש באריכות וכן העלה בספר משנת חכמים הלכות יסוה"ת דף י"ז שאין למעשר כספים עיקר לא מה"ת ולא מד"ס אבל אם נהג הוי כמו מנהג של מצוה שאין לבטל כלל אם לא לצורך גדול ע"ש. ועין בתשובת מקום שמואל סימן יו"ד שנשאל על אודות שהתחייב עצמו אבי הכלה בתנאים הנהוגים לשלם המעשר מכיסו וכהיום אומר שרוצה ליתן כל המעשר לעניים הבאים מצדו צד הכלה אם יכול לעשות כן אי הוה כדין המעשר משלו על של חבירו דטובת הנאה שלו או לא דמיין כו' והשיב שאין לאבי הכלה שום טובת הנאה בזה רק יחלקו המעשר לקרובי שניהם לעניי החתן והכלה ע"ש:

שו"ת שאילת יעבץ חלק א סימן ו: …גם מש"ע הרב בעל ס' הנז' לפקפק על הר"ן ז"ל במ"ש בנדרים (ס"ט) שהקשה איך אפשר לומר דמעשר תעשר אתרבי מן התורה דבר שאין זרעו כלה. ומש"ה מסיק הר"ן דאסמכתא בעלמא היא. והרב בתשובה הנ"ל רמי דיקלא וזקפיה וז"ל לכאורה קשה למה לא מצינו בתבואה שעקרה ושתלה דזה דמיא ממש לדבר שאין זרעו כלה כו'. ולפי האמת ניחא לי דמכל מקום א"א לאוקמי בהכי כו' שהרי מן התורה לא נתחייב במעשר רק אחר שנתמרח בכרי כו' אפי' לכתחלה נוטל מן הגורן וזורע עכ"ל. ולא ידענא מאי ניחותא ומאי קאמר מר. אי הכי אפי' דבר שזרעו כלה ליפטר אותו ליטרא זרע שזרע ולא יתעשר לפי כולו. אלא לפי חשבון הגידולי' שהוסיפו עליו. מאחר שהנזרע כבר נפטר מן המעשרות פעם אחת שהוציאם ממנו והלא מכל מקום חל עליו החיוב לאחר שגדל ונתמרח בכרי. והוא הדין דבר שאין זרעו כלה אף על גב דנפטר ממעשר קודם הזריעה והרי הוא כאלו הוציאו ממנו מעשרותיו. שאין הזריעה קובעת לתעשר /למעשר/ אפ"ה רבייה רחמנא לעשוריה לכי רבי ויתמרח בכרי ויוקבע למעשר שיתעשר לפי כולו דאע"ג דלא בעי עשורי מקמי זריעה ושתילה דאכתי לא מטא זימניה. מ"מ אחר שגדל והוסיף בקרקע וחזר וקצרו ועשאו כרי קמ"ל דחייב ממה נפשך דאי מתבטל בקרקע כמו זרע הכלה ופנים חדשות באו לכאן הרי צריך לעשר כולו כמו בזרעו כלה. ואי לא נתבטלו השיבלין אגב קרקע דכמאן דמנחי בכדא דמו. מ"מ מתחייב להפריש מהן מעשרות אף על פי שעדיין לא היו חייבים במעשר בשעת השתילה. משום דלא גמרו להו מלאכתן ולא הוקבעו אז, אפ"ה לא פקעה מנייהו חובת המעשרות בכדי. דהשתא דגמרו להו שגדלו כל צרכן ועשאן כרי. האידנא הוא דחלה חובת מעשרות עלייהו וזה ברור מאד. ואפי' קרא לא צריך. ולאו להכי הוא דאתא דמלתא דפשיטא היא. ולא צריכינן לריבויא דקרא לחייב דבר שאין זרעו כלה אלא בשתיקן השיבלים ועישרן קודם ששתלן. דקיי"ל יש תרומה במלילות ובשיבלין אף על פי שאינן חייבין כההיא דתנן מעשר שבולת ונותן לו. ואמרינן נמי בן לוי שהקדים בשבלים. דחולין ומעשרות מתוקנין בכך וכבר נפטרו השבלין אילו לא חזר וזרען. להכי איצטריך קרא דלא תימא אין גידולין מבטלין את העיקר דכיון שזרען אינו כלה ליחשב העיקר כדמנח בכדא. ולא ליבעי עשורי מניה זימנא אחרינא דכבר איפטר לי' קמ"ל קרא דצריך למיהדר ועשורי עליה. אי הכי אכתי מאי דוחקיה דהר"ן ז"ל התם. ומאי טעמא לא נוקי לקרא בהכי דמשכחת לה נמי בתבואה שחייבת מן התורה במעשר דבר שאין זרעו כלה.

שו"ת מהר"ם מרוטנבורג דפוס פראג סימן עד: מעות מעשר יראה אחרי שהחזיקו לתתם לעניים אין לשנותם למצוה אחרת דנראה כגוזל עניים דאע"פ שאינו מן התורה אלא מנהג הא קיי"ל דברים המותרים ואחרי' נוהגים בהם איסור אי אתה רשאי להתירן בפניהם שנאמר לא יחל דברו ולא יחל מדרבנן [כדאי'] פ' [ואלו מותרים] (ט"ו ע"א) ול"ד להא דרפ"ק דערכין (ו' ע"ב) ישראל שהתנדב נר ומנורה לבית הכנסת מותר לשנותה למצוה אחרת דשאני התם דאידי ואידי מצוה לגבוה אבל מעות מעשר כספים כבר זכו בהם עניים ע"י מנהג שכך נהגו כל הגולה ואין לשנות מעניים למצוה אחרת שאין לעניים צורך בהן דתנן פ"ב דשקלים (משנה ה') מותר עניים לעניים.

שולחן ערוך יורה דעה הלכות צדקה סימן רמט סעיף ב: לעולם לא ימנע אדם עצמו פחות משלישית השקל לשנה, ואם נתן פחות מזה, לא קיים מצות צדקה.

ש"ך יורה דעה סימן רמט ס"ק ד: משלישית השקל. והוא שתות אוקיא של כסף, טור, והיינו למ"ש לקמן ר"ס ש"ה דה' שקלים היינו ב' אוקיות וחצי לרש"י ולמ"ש הרב שם שהוא בערך ב' זהובים רייניש (וכתוב בהגהת דרישה דהיינו ה' זהובים בזמן הזה) א"כ השקל הוא שליש רייני"ש טאליר והיינו זהוב פוליש וא"כ חיוב הצדקה הוא עשרה גדולים כו' וע"כ נהגו בארצות האלו שהגבאי צדקה הולך בבהכ"נ שני וחמישי לגבות מעות צדקה מכל אחד ואחד ואפי' נותן מהפחות שבמטבעות הוא נותן יותר משלישית השקל לשנה ומנהג נכון הוא, ואף על גב דבא"ח של הרא"ש הנדפס בסוף הסדורים כתב שיתן בכל סוף שנה זהוב וחצי היינו למדת חסידות אבל מדינא אין חייב אלא בשלישית השקל לכל השנה כדמשמע בש"ס ופוסקים: