בכדי לענות על שאלה זו יש לדון בפרטים הבאים: א) האם ישנו בעיה ללבוש בגד רטוב מצד מלאכת מלבן שבכלל מלאכה זו איסור סחיטה. ב) האם ישנו הפרש מהי כמות הרטיבות שעל הבגד: האם זהו בשיעור 'טופח על מנת להטפיח', (כלומר שאם יגעו בבגד הרטוב, יהיה על היד הנוגעת רטיבות בשיעור שאם תיגע ביד השניה תעביר רטיבות גם עליה). או שאין בה שיעור האמור ג) האם יש בבגד רטוב משום איסור מוקצה בשבת. ד) אם כן, האם ישנו הפרש בין אם כבר נתייבש הבגד במהלך השבת או שעדיין לא.
ראשית יש להביא את המובא בשולחן ערוך הרב אורח חיים סימן שא סעיף נט, שכל בגד השרוי במים, אסור לטלטלו לאחר שפשט אותו האדם מעליו, מחשש שמא ישכח ויסחט אותו. אלא אם כן מדובר בבגד שאינו מקפיד על המים שבו, ואף ביום חול רגיל, לא היה סוחט אותו, או שאין בו אלא רטיבות מועטת שאין דרך להקפיד עליה לסחוט אותה.
וכל זה באם נשרו הבגדים בתוך מים. אבל אם נשרו בתוך יין אדום או שאר משקין שאינם מלבנים, מותר לטלטל את הבגד אף על פי שנרטבו הרבה במים, ואף לכתחילה מותר להשרות אותו בהם, כמו למשל בכדי לסנן אותם, כמבואר ההיתר לכך בסימן שיט.
וכן מובא בסימן שא סעיף מו שם כתב השולחן ערוך, שבגדים השרויים במים, אסור לנגב אותם בסמוך לאש. וכתב על כך הרמ"א, שאף אסור לטלטל אותם שמא יבא מכך לידי סחיטה. אך זהו אם מקפיד על מימיו שבתוכו. וכמו כן אסור לילך בשבת במקום שיוכל להחליק וליפול במים, שמא ירטבו בגדיו במים, ויבוא לידי סחיטה.
והנה בשולחן ערוך בסימן שח סעיף טז מבואר, שחלוק שכבסו אותו ותחבו בו קנה בכדי לייבש אותו, יכול לשמוט אותו מעל הקנה בשבת, אבל לקחת את הקנה מתוכו אסור, לפי שאינו כלי. אך אם תחבו בו כלי, מותר לקחת אותו מתוכו אפילו אם מלאכתו לאיסור.
וכתב במשנה ברורה, שתחיבת הקנה צריכה להיות מערב שבת, וגם שמדובר שהבגד נתייבש קצת מבעוד יום, כי אם היה הבגד 'טופח על מנת להטפיח' בבין השמשות, (כלומר שאם יגעו בבגד הרטוב, יהיה על היד הנוגעת רטיבות בשיעור שאם תיגע ביד השניה תעביר רטיבות גם עליה), אזי אסור לטלטל את הבגד כל השבת, מאחר וישנו כלל, שמתוך שהוקצה דבר מסוים מדעת האדם לזמן בין השמשות, הוקצה על ידי כך לכל היום כולו.
ואמנם חלק מהפוסקים העירו על דברי המשנה ברורה אלו, ובפרט כאשר הניח את הבגד לייבוש בתוך הבית, או בימות הקיץ במקומות שאין הגשמים מצויים שבזה הרי זה בגדר 'גמרו בידי אדם', וממילא אינו מוקצה מדעת האדם מאחר והדבר יכול להיעשות באמצעות מעשה האדם ולהיות ראוי. כמבואר בשאלות ותשובות מנחת יצחק חלק א' סימן פא, שמאחר שעל ידי עשרה אנשים מותר לטלטל בגד רטוב, ואף יש מתירים על ידי שניים, שוב לא שייך לומר בזה את הכלל והדין מתוך שהוקצה לבין השמשות,
ועוד כתבו, שבמגן אברהם בסימן שה סימן קטן יא, מפורש שאין דין מוקצה וביטול כלי מהיכנו על בגד רטוב, שהרי ראוי הוא ללבישה גם כאשר הוא רטוב, כמבואר בשולחן ערוך כאן בסעיף מה, אלא על כרחך האיסור משום גזירת סחיטה בלבד, ואין בו משום דיני 'מוקצה' כלל. ולא אומרים בזה מתוך שהוקצה לבין השמשות הוקצה לכל השבת כולה.
והנה את שיטת המשנה ברורה ניתן ליישב בפשטות, שמה שהתיר בשולחן ערוך בסעיף מה לטלטל בגד רטוב, זהו דווקא בשעת הדחק, כמבואר במשנה ברורה שם, וגם המגן אברהם בסימן שה כותב את דבריו רק לענין להציל מצער בעלי חיים, שהרי לכתחילה ודאי אסור להרטיב בגד, מדין איסור מלבן, וכן מה שמותר לטלטל בגד רטוב על ידי כמה אנשים, מכל מקום אינו כדרך טלטול באופן רגיל הנעשה על ידי אדם אחד, ולכן יש לומר שחל עליו דין מוקצה. ורק כשאין לו בגד אחר ודאי גם לשיטת המשנה ברורה אפשר להקל לכתחילה, כי הרי גם כשהוא רטוב התירו להשתמש בו.
העולה מהאמור: שבגד רטוב ממים, שמקפיד על המים שבתוכו, ויש בו שיעור 'טופח על מנת להטפיח', (כלומר שאם יגעו בבגד הרטוב, יהיה על היד הנוגעת רטיבות בשיעור שאם תיגע ביד השניה תעביר רטיבות גם עליה), אסור לטלטל אותו במצב זה בשבת, שמא יבוא לסחוט אותו.
ולעניין לטלטל וללבוש אותו לאחר שנתייבש: לפי המשנה ברורה יש לאסור את טלטלו מכל מקום בכל השבת, מחמת שהוקצה מדעת האדם בבין השמשות – ומתוך כך הוקצה לכל השבת כולה. אך להרבה פוסקים אחרים, אין איסור מוקצה בבגד רטוב – לאחר שנתייבש.
ואמנם באם הבגד היה רטוב פחות משיעור האמור, אזי אין כל בעיה וחשש לטלטל אותו לדברי הכל – אף בעודו רטוב, ואף ללבוש אותו בעודו רטוב.
