בכדי לענות על שאלה זו יש לדון בפרטים הבאים: א) האם ישנו מצב בו מותר לחזור למקום המגורים לאחר שנסעו בשביל מצב של פיקוח נפש. ב) האם ישנו הפרש האם חוזרים על ידי יהודי או על ידי גוי. ג) האם ישנו הפרש האם ישנה אפשרות להישאר בבית רפואה במצב סביר או לא. ד) מה ההגדרה של אשה בהריון לגבי איסורי שבת.
ראשית יש להביא את המובא בשולחן ערוך אורח חיים הלכות שבת סימן שכט סעיף ט, שכל בני אדם שיוצאים להציל מצד פיקוח נפש, מותרים לחזור יחד עם הכלי זין שלהם בחזרה למקומם. והטעם כתב במשנה ברורה שם, שזהו בכדי שלא להכשיל אותם לעתיד לבוא בפעמים הבאות במצב של פיקוח נפש, שלא ירצו להציל עוד, בכדי שלא יכנסו לאחר מכן למצב בלתי נעים שלא יוכלו לחזור למקומם.
והנה לקמן בשולחן ערוך בסימן תז סעיף ג' מבואר על פי שיטת הרמב"ם בהלכות שבת פרק כז הלכה יז, שלא התירו חכמים סופם משום תחילתם – אלא רק לענין שיש להם רשות ללכת אלפיים אמה לכל רוח, אבל שאר איסורים – אפילו איסורים מדרבנן לא נתבאר שם להתיר, וכל שכן שלא איסורים מהתורה.
ואדרבה מבואר שם, שמה שהתירו לקחת עמהם בחזרתם את הכלי זין אף על פי שמדובר שמותר ללכת עמהם גם ברשות הרבים מהתורה, אין זה משום ש'התירו סופן משום תחילתן', אלא משום שהוא מקום שיש סכנה אם ישאירו שם את הכלי זין, או שאם ישאירו שם עאת הכלי זין, יבואו הגויים לצור עליהם, ויהיו שוב במצב של סכנה, ולכן התירו זאת.
אמנם כתב הרמב"ם בפרק ב' הלכה ג' להתיר לאנשי הצלה לחזור לביתם עם כלי הזין בכל אופן, ולא כתב שזהו דווקא במקום סכנה, וכן בטור ובשולחן ערוך כאן סתמו הדברים שמותר בכל אופן.
וכתבו הפוסקים ליישב זאת בכמה אופנים, ואמנם נחלקו בזה, האם גם איסורים מהתורה נכללים בכלל ההיתר ש'התירו סופן משום תחילתן' או לא. ולמעשה נוטים מורי ההוראה שהכל לפי הענין והמקום והזמן.
ולכן, לכתחילה ודאי שיש לאנשי ההצלה והרפואה הנוסעים בשביל פיקוח נפש, לעשות השתדלות שיהיה מזומן אצלם נהג גוי שיחזירם לביתם עם הציוד שלוקחים. ובשאלות ותשובות מנחת שלמה חלק א' סימן ז' וח' דן שם לענין רופאים קלי הדעת שבודאי יבואו להתרשל ולא לנסוע לקריאת הצלה אם לא יהיה בידם היתר לחזור ברכבם לביתם. וכן בשאלות ותשובות אגרות משה חלק ד' סימן פ' מאריך הרבה בכוח של היתר, אך גם לדבריו דווקא כשאי אפשר לחזור בענין אחר על ידי גוי.
וכן כתב בשאלות ותשובות שבט הלוי חלק ו' סימן כו, שאם על ידי שלא נתיר לחזור או לטלטל ברשות הרבים, יארע שלא יצא להציל כשצריך, הרי ספק זה מחייב אותנו להתירו מן התורה גם בחזרה, ומכל מקום כיון שמצוי אצל חברי הצלה הרבה מקרים של פיקוח נפש, ראוי מאד להקפיד שמלאכת החזרה לביתם יעשה על ידי גוי.
אבל בשעת הדחק כשאין מצוי אצלם גוי, ויקשה עליהם להישאר עד לצאת היום במקום שהגיעו, רשאים לנהוג בעצמם ברכבם ולחזור לביתם, כי אם לא נתיר להם, עלולים להתרשל ולחפש סיבות שונות להתחמק מלצאת להציל נפשות. וכמבואר בספר קנין תורה חלק ד' סימן לט, שאין להחמיר על המתנדבים להצלת נפשות בחזרה כלל כאשר אין נכרי שיחזירם, אלא אם כן הוא בעצמו ירצה להישאר או שהוא קרוב למוצאי שבת.
ואדם פרטי שנסע ללוות חולה, בודאי יש לו להימנע מלחזור לביתו באיסורים מהתורה, ואין להתיר לו אלא על ידי גוי ובשעת הדחק גדול. כמבואר בתשובות והנהגות חלק ג' סימן קה, שלא סמכו על המקלים אלא באנשי הצלה שמצב זה מצוי אצלם, ושלא יתרשלו כשלא נתיר להם לחזור כשאין גוי, אבל איש פרטי יש לחשוש למחמירים באיסורים מהתורה, ורק באיסורים דרבנן על ידי ובשעת הדחק, שהוא אדם חלוש ומפונק וקשה לו מאד לישאר חוץ לביתו זמן רב. או שהוא אדם חלוש וחולני, ואם יהיה בידו להיות בביתו כל השבת יגיע למצב של 'נחלש כל גופו או נפל למשכב', שאזי מותר לו לחזור לביתו על ידי נהג גוי אם הוא בתוך התחום.
העולה מהאמור: שמותר ליולדת שנסעה לבית הרפואה בשל צירים מוקדמים לחזור לביתה בשבת על ידי נהג אמבולנס גוי, כאשר מדובר בבית רפואה שאינו של יהודים, ואין לה שם אוכל כשר, ומקום לשהות בצורה הראויה. ובפרט שהחלו אצלה צירים מוקדמים, שאף שלא יצאה לפועל, מכל מקום הרי זה מורה על חלישות יתר, ושעליה לשמור על עצמה, ונחשב כשעת הדחק וצורך גדול, ואף ניתן להחשיבו בגדר 'חולה שאין בו סכנה' אם חלושה בגופה, שמותר לעשות מלאכות אפילו של תורה על ידי גוי.
