בענין בעלות הארץ בימי האבות כתוצאה מברית בין הבתרים, ישנה מחלוקת בין רש"י (תולדות כו, ב) למדרש (ב"ר פס"ד ג) כפי שמשתמע מביאורם בענין איסורו של יצחק לצאת מארץ ישראל:
לדעת רש"י: אמירתו של הקב"ה "לזרעך נתתי את הארץ הזאת" בברית בין הבתרים, היא רק כאילו נתנה. כי מהות נתינת הארץ ע"י הקב"ה אינה כמו שאר הנתינות, שאין זה רק שינוי רשות, אלא שמהות הארץ משתנת מ"ארץ" ל"ארץ ישראל". הקב"ה לוקח את כל מה שהיה שייך לאומות, והיא אינה כבר יכולה להשתייך לאף אחד. וכשם שהקדושה יכלה לחול רק לאחר מ"ת שרק אז אפשר לפעול שינוי בחפצא במציאות העולם, כן הוא גם בנתינה, שהיא רק לאחרי מתן תורה, ולכן לדעתו של רש"י, הקדושה חלה רק לאחרי מתן תורה, מתי שהקדושה יכולה לפעול שינוי בחפצא של מציאות העולם, ולא מימי בין הבתרים.
ואילו לדעת המדרש זה קצת שונה:
לדעתו, אמירתו של הקב"ה "לזרעך נתתי את הארץ הזאת" בברית בין הבתרים, היא נחשבת מעשה, כאילו כבר נתנה לנו. ולכן ארץ ישראל שייכת לאבות כבר מברית זו, ולכן נראה שלדעתו ישנה קדושה עוד בימי האבות.
ומסביר הרבי את החילוק בין המדרש לבין רש"י בפנימיותם של הענייניים:
לפי המדרש, שנעלה מהפשט וקשור לרוחניות הדברים, נקבעה הבעלות ע"י אמירתו של הקב"ה; ואילו לפי רש"י, בפשוטו של מקרא, נחשב רק המעשה בפועל שנעשה בעולם הזה, ולכן נקבעה הבעלות על ארץ ישראל רק בכניסה וכיבוש בפועל (וע"י מעשה זה נעשה שינוי מהותי בארץ, שנעשית ארץ ישראל במהותה). (כך מבאר הרבי בשיחת לקו"ש תולדות חט"ו).
ומכוח דיון זה משתלשל דיון בענין איסור היציאה לארץ:
בענין קדושת הארץ בימי האבות, מוכח שלא חלה קדושה מיוחדת על ארץ ישראל, ולכן לא נזהרו לצאת ממנה. כמו שמצינו שאברהם אבינו ירד מצרימה מצד רעב, למרות שמדת חסידות היא לא לצאת כלל (רמב"ם הל' מלכים פ"ה ה"ט). ובמיוחד על זה שאברהם אבינו יצא מארץ ישראל לאחר ברית בין הבתרים, כאשר הדבר אסור ע"פ ההלכה – אלא כנ"ל, שבימיהם לא חלה קדושת הארץ.
לרש"י, בתקופת האבות לא חל כלל איסור יציאה מהארץ לחוצה לה. כי הארץ לא היתה נבדלת במהותה משאר הארצות. (הסיבה שיצחק לא ירד מצרימה, לפרש"י זהו מצד שבא"י שמו של הקב"ה מורגל בפי הבריות)
הסיבה שאצל המלאכים שליוו את יעקב ישנו חילוק בין א"י לחו"ל: אצל האבות הקדושה לא נקבעה בחפצא של הארץ, ולכן לא חל איסור היציאה על האבות בהיותם למטה. אך במהותה, היתה א"י תמיד נחלה מיוחד, אלא שלא היה זה בגילוי למטה. ולכן, אצל המלאכים שהם למעלה, היה תמיד הבדל בין הארץ לחו"ל.
ובמקום אחר מסביר זאת הרבי ביתר פרטות:
בפשוטו של מקרא לא מצינו שהאבות היו זהירים מלצאת מא"י לחו"ל. דעם היות שהאבות קיימו כל התורה כולה עד שלא ניתנה — מ"מ לא היו נזהרין באיסור יציאה מן הארץ.
וטעם הדבר, כי (ע"ד הפשט) בזמן האבות לא היתה א"י מובדלת עדיין בקדושתה משאר הארצות, ויתירה מזו — בזמנם לא הי' שינוי עדיין גם בבעלות הארץ (שתהי' בבעלות עם ישראל).
ומה שפרש"י ציווי השם ליצחק (תולדות כו, ב) "אל תרד מצרימה — שאתה עולה תמימה ואין חוצה לארץ כדאי לך", הרי: א) הי' זה רק אצל יצחק שהי' "עולה תמימה", ב) גם בזה מדייק רש"י (ולא כתב שהי' אסור לצאת מהארץ וכיו"ב, אלא) "שאין חו"ל כדאי לך".
וי"ל: ההפרש בין א"י לחו"ל בזמן האבות (גם אצל יצחק) לא הי' מפני שהיתה קדושה בהחפצא של הארץ גופא, כ"א רק לפי ששם (בא"י) פעל אברהם שהקב"ה הוא "אלקי השמים ואלקי הארץ" — "הרגלתיו בפי הבריות", משא"כ בחו"ל שהקב"ה הי' רק בבחינת "אלקי השמים" ולא "אלקי הארץ" — "שלא היו באי עולם מכירים בו ושמו לא הי' רגיל בארץ" (בחו"ל).
ולסיכום:
לפני שכבשו ישראל את הארץ היתה היא ארץ ככל הארצות, שהיתה יכולה להשתייך לכל עם*, ומאז כיבושה של ישראל השתנתה הארץ עצמה בכל מהותה באופן נצחי, שאינה יכולה להשתייך לעם אחר,
אף שגם אז הי' בה קדושה (ראה רש"י תולדות כו, ב), הרי לא היתה אז ארץ – ישראל (ראה רש"י לך יג, ז. טו, טז) וגם – לא היה אז הקדושה בנוגע למצות התלוית בארץ וכיו"ב.
