חג הפסח קשור לעניין החינוך באופן מיוחד: המצווה העיקרית בליל הסדר היא "וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ" (שמות יג, ח) – להעביר לילדים את המסר של יציאת מצרים ולהוביל אותם ליציאה מעבדות לחירות אישית.
יש לדעת שלא כל הילדים זהים זה לזה. גם רעיון זה אנו יכולים ללמוד מההגדה, המלמדת אותנו על ארבעה סוגים של בנים שכנגדם דיברה תורה. ההבדלים בין הבנים מחייבים אותנו להתאים לכל בן את החינוך המתאים לאישיותו.
הורה עשוי לחשוב בליבו: "עם הבן הראשון שלי נהגתי כפי שנהגתי, וזה היה בסדר גמור… אין שום סיבה שעם הבן השני השיטה הזאת לא תצליח". מתברר שמחשבה זו מוטעית מיסודה. כל בן הוא אישיות נפרדת, וזכותם של הבנים להיות שונים זה מזה: "כשם שאין פרצופיהם דומים כן אין דעותיהם שוות".
אם הורה מחנך את בנו לפי סגנונו שלו בלבד מבלי להתאים את החינוך ולכוונו במדויק לבן המסוים, לתכונותיו ולאופיו, ייתכן שבשלב כל שהוא הבן ימאס בחינוך שאיננו מתאים לו, יבעט ויתמרד. לעומת זאת, אם ההורה יפעל ברוח ההדרכה "חֲנֹךְ לַנַּעַר עַל פִּי דַרְכּוֹ" (משלי כב, ו) – אזי יזכה ויתקיים גם המשך הפסוק: "גַּם כִּי יַזְקִין לֹא יָסוּר מִמֶּנָּה" (שם). חינוך המתאים לילד – משפיע עליו גם לטווח ארוך.
ההורים צריכים לפעול "בראש פתוח" ולפתח גמישות מחשבתית. בעזרת גמישות זו הם ישכילו להתאים את עצמם לילד ולהתייחס כראוי למקום הייחודי שלו. אם ההורה "נעול" על דרך חינוכית אחת בלבד – ואיננו מתאים עצמו לילד המתחנך, מלאכת החינוך עלולה להיתקל בקשיים גדולים. ההורים הם 'ראש המשפחה', ולכן עליהם לפעול כ'ראש' – מתוך שיקול דעת, גמישות והתאמה חינוכית.
לפעמים ההורה חושב: "אני יודע שהדרך הזאת לא מתאימה לילד שלי, אבל ככה חינכו אותי וממילא כך אני נוהג…" או "ככה כולם מתנהגים…" וכדומה.
מחשבה מסוג זה היא מחשבה מוטעית. המדד שההורה אמור לבחון את דרכו לאורו – אם טובה היא אם לאו – איננו קשור לנוהג החברתי או לדרך שבה חינכו אותו. המדד הזה צריך להיקבע לפי תכונות הילד ואופיו ומציאת הדרך המתאימה לחינוכו (ולא לחינוך אחרים). ההתאמה האישית יכולה לבוא לידי ביטוי בדברים קטנים ופשוטים לכאורה וגם בהקפדה על הידורי מצווה וחומרות. יש לשים לב שהדרישות הלימודיות מהילד והיחס אליו מתאימים לרמתו, לגילו וליכולותיו, למבנה האישיות שלו ולרגישות שלו.
לדוגמה: במשפחה מסוימת הילדים הגדולים רגועים וממושמעים, והילד הצעיר פעלתן מאוד, מתרוצץ הנה והנה, ומתקשה לשבת ולעסוק בעיסוק אחד לאורך זמן. כיוון שההורה התרגל לילדים "נוחים", התנהגותו של הילד הצעיר גורמת לו להילחץ, והוא מנסה להפוך אותו, בכוח, לממושמע ורגוע כמו אחיו. הוא מעיר לו שוב ושוב על התנהגותו, אבל למרבה הפלא – הילד ממשיך בשלו. אם ההורה יזכור את הכלל "חֲנֹךְ לַנַּעַר עַל פִּי דַרְכּוֹ", הוא ישקול בדעתו מהי טובתו של הילד וייתכן שיחליט להעלים עין מההשתוללות שלו ולמעט בהערות. הוא יבין שבמצבו הנוכחי של הילד, הגברת הביקורת והעיסוק הרב בהצבת גבולות – אינם לטובתו, ואדרבה הכלה, הרגעה והקשבה ייטיבו עימו.
התאמת החינוך והיחס הנכון לכל ילד – לא תמיד משימה קלה היא, אבל היא חלק מן האתגר ההורי. עלינו להימנע מלהתנהל מתוך "מצרים" – היינו שעבוד לדפוס חשיבה מסוים, לחץ ומתח; ולשים לב להתנהל מתוך חירות – חופש מחשבתי, רוגע ושיקול דעת והתאמה לצורכי הילד.
מענה חינוכי
אפשר להשוות את סוגי הילדים השונים שאנו מכירים לארבעת הבנים שבהגדה: חכם, רשע, תם ושאינו יודע לשאול.
הבן החכם הוא ילד שרואה את המציאות בצורה בוגרת: הוא חש הזדהות עמוקה עם עולם הערכים של הוריו ומחנכיו ושייכות אמיצה אליו. וכשהוא שואל "מָה הָעֵדֹת וְהַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים…" (דברים ו, כ) הוא שואל כדי לדעת, ואחרי ששאל הוא ממתין בסבלנות למענה. יש לשים לב לתת את המענה החינוכי הנכון לו: להשיב לו בדרך שתקדם ותאתגר אותו לפי רמתו, ובד בבד לתת לגיטימציה לעובדה שהוא עדיין ילד ולא "לנצל" את הבגרות היחסית שלו מעבר לנדרש.
הבן הרשע הוא בדיוק ההפך: הוא מסמל את הילד שאיננו מזדהה עם הערכים שהוריו מנסים להנחיל לו, הוא חש התנגדות כלפיהם ומנסה למרוד. משאלתו "מָה הָעֲבֹדָה הַזֹּאת לָכֶם" (שמות יב, כו) משתמע שכוונתו "לכם ולא לו" – היינו: הוא איננו חש שייכות לעולם הערכים של הוריו. ילד כזה מעורר התנגדות ומלחיץ את ההורה. במקרים כאלה, הנטייה הטבעית של האדם "מושכת" אותו להשיב מלחמה שערה, להיאבק בילד, להילחם בו. המלחמה אינה צריכה להיות מופנית כלפי הילד אלא כלפי הנטייה הזאת. על ההורה להישמר מלהיגרר אחריה ולדאוג שתגובתו תהיה תגובה הורית שקולה.
ההדרכה הניתנת להורה של הבן הרשע: "אף אתה הקהה את שיניו". אחד מאדמו"רי פולין הסביר את פשר ההדרכה הזאת: תנסה לעורר ולזעזע את האות ש' שבו (בתיבה "רשע") שהיא אות אמת (כמובא בזוהר), היינו למצוא את נקודת האמת הפנימית שבתוך הבן הרשע, את הניצוץ שבו. הנחת היסוד שעלינו לאמץ היא שמאחורי כל בעיה חינוכית מסתתר ניצוץ חיובי וטוב, ותפקידנו למצוא אותו ולעוררו. ייתכן שהמרידה שלו כעת אינה אלא זעקה פנימית: "תאמינו בי. תסתכלו על הפנימיות שלי" וכדומה.
הבן התם – מלשון שלמות – מזכיר לנו את הבן שיש לו עולם משלו. הוא 'שלם' בתוכו. הוא לא מזדהה בהכרח עם ההורה ועולמו אך גם איננו מתנגד להם. הוא עצמאי וחי בעולמו שלו. ההורה צריך להיות קשוב גם לילד זה ולנסות להוביל אותו ולנווט אותו להתקדמות חינוכית.
הבן שאינו יודע לשאול איננו יודע מה הוא רוצה. אין לו דרך. הוא עסוק בחיפושים ובתהייה פנימית. היחס אליו צריך להיות "אַתְּ פתח לו" – תעורר בו את הרצון. מובן שהדרך הקלה ביותר היא "מילוי מקומו" של הילד – להגיד לו מה לרצות ומה לעשות, אבל נכון יותר יהיה לעורר בו את הרצון שלו, לגרום שהוא בעצמו ירצה ויתעניין.
המכנה המשותף לכולם (וגם לסוגים נוספים, הנכללים ב"בן החמישי") שכולם 'בנים' שלנו, שקשורים אלינו בקשר עצמי ולא מותנה, ואנו צריכים למצוא ולפלס את הדרך המדויקת לליבם – "וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ". אם ההורה מנסה לפעול מתוך מקום שקשוב לילד, הקב"ה בוודאי יסייע לו למצוא את הדרך הנכונה והיעילה ביותר.
