פתגם זה מבטא במיוחד שלמילים יש כוח מיוחד, וכדברי הרבי הריי"ץ: "אימרה נוקבת עד לתהום, תהומא דליבא" (תהום שבלב).
בחסידות מוסבר כי מעיין שבוקע הוא כנביעת החוכמה. נהר שנמשך ממעיין מקביל לבינה המרחיבה ומתפתחת את נקודת ההשכלה של החוכמה. ואילו תהום, שהיא המקום הנסתר שמתחת לאדמה שממנו נובע המעיין, היא הכתר – הכוח העל-מודע שבאדם.
"אימרה נוקבת עד התהום" פירושה שישנן אמירות שחודרות באדם למקום על-מודע ומשפיעות עליו גם מעבר לשכל ולהיגיון.
ולדוגמא, כששניים נפגשים ביניהם לצורך קידום תהליך פנימי והליכה אל יעד מתוקן, הם מנהלים ביניהם דו-שיח באמצעות מילים, משפטים ואמירות.
האמירה והדיבור מבטאים את מה שהאדם מרגיש וחושב, ויש בהם כוח להשפיע על השומע.
חכמים משתמשים בביטוי "דברים היוצאים מן הלב נכנסים אל הלב". ממילא אמירה הנובעת מתוך רגש הלב מגיעה ופועלת גם על הרגש של הזולת ("נכנסים אל הלב"), ואמירה מתוך אמונה תעזור לעורר גם באחר אמונה.
אמירה יכולה להיות מתוקנת ומועילה ויכולה להיות, חלילה, הרסנית ופוגעת. שינון אמירות נכונות נוסך באדם כוח להתקדמות, ואמירות שאינן נכונות עלולות להביא חלילה לנסיגה.
בתהליך המשותף יש לשים לב להשמיע אמירות מקדמות ומעצימות וכן יש להיזהר מהשמעת אמירות תוהיות.
משפט כמו "אתה אף פעם לא תצליח" או "חבל על המאמץ שלך", יכול לחדור עמוק פנימה אל האדם, לעכב התקדמות פנימית ואף להרוס את האפשרות להגיע אליה.
מפגש בין שניים שאמור להוביל תהליכים, צריך לכלול בתוכו אמירות שעומדות מאחוריהן הנחות מתוקנות שייתנו את הכוח להתקדמות אמיתית.
אמירה מלווה ומעצימה אינה חייבת להיות ארוכה. היא יכולה להיות תוכן ורעיון המובעים בצירוף מילים קצר ולעיתים אף חד.
אמרה היא נוקבת וחודרת פנימה. נקב עושים בדבר חד. פתגם קצר יכול להביע במילים ספורות תוכן ורעיון עמוק וחדש החודר פנימה לנפש בחדות. למבע הקצר המנוסח כפתגם יש יכולת מיוחדת להיקלט היטב בגלל הפשטות והחדות שלו.
בספר "היום יום" מובאים כמה פתגמים המביעים תוכן עמוק במילים מועטות.
לדוגמה: ישנו רעיון האומר שההנהגה של ה' כלפי האדם תלויה בהנהגות של האדם כלפי הבריות. אם האדם מראה אהבה ליהודי אחר, הוא גורם בזה שהקדוש ברוך הוא יאהב אותו; אם הוא מקרב יהודי אחר, הוא גורם בזה שהקדוש ברוך יקרב אותו. תוכן זה מובע במשפט קולע וחודר לעומק: "אהוב יהודי – ה' יתברך יאהב אותך; עשה טובה ליהודי – ה' יתברך יעשה לך טובה, קרב יהודי – ה' יתברך יקרב אותך". דוגמה נוספת: ישנו רעיון האומר שכל דבר שאדם משתמש בו בעולם, צריך להיות לשם כוונה ותכלית. מהדברים האסורים צריך להתרחק, אבל גם את הדברים המותרים יש לבחון שהם אכן נצרכים ושנעשה בהם שימוש ראוי, וללא זאת – הם חסרי תועלת עבור האדם. תוכן זה מובע בפתגם קצר וקולע: "האסור – אסור, והמותר – מיותר".
הפתגם מביע במילים קצרות רעיונות חשובים. הלשון הקצרה מאפשרת לאדם לזכור את הרעיונות בקלות, לחזור עליהם ולשננם, ועל ידי זה להיזכר בתובנות המתוקנות.
ישנו ביטוי המובא בחז"ל: "מרגלא בפומיה" (רגיל בפיו), כלומר יש שאמרה או משפט השגורים בפיו של האדם, והוא משנן אותם לעצמו ולאחרים. המשפטים האלה הם בדרך כלל משפטים קליטים שחודרים בקלות לזיכרון ונשמרים בו.
לכן, פתגם קצר שמבוסס על הנחה מתוקנת, הניתן לזולת והוא יכול לשננו, הוא כלי חשוב להעצמת ההזדהות, לשינון ההנחות המתוקנות ולחקיקתן בתודעה. כשאדם עושה תהליך ומגדיר את היעד המתוקן שלו, כדאי לו לחבר כמה משפטים-אמרות המבטאים את הרעיון החדש שרוצים לממש, על מנת לשנן ולהתעצם בעזרתם.
לעיתים האמירות המעודדות והמאמינות מפיחות באדם רוח חיים. הוא רואה שמאמינים בו וביכולות שלו וזה מעודד אותו, ממריץ אותו ונותן לו תקווה.
אך לעיתים האמירות המתוקנות שהאדם שומע, מנוגדות לאמירות שמשמיעים בתוכו הקולות הפנימיים האומרים לו שהוא לא מסוגל, לא יצליח וכדומה, ואז קשה לו לקבלן ולהאמין לתוכן שהן מבטאות.
בכל אופן, צריך להמשיך ולהשמיע את האמירות המאמינות לאורך כל התהליך. האדם זקוק להן, ובסופו של דבר הן יעזרו לו לגלות ולממש את היעדים שלו, למרות הקושי לקבלם.
לעיתים התגובה תהיה חצויה – "נו… אם אתה אומר…" או "מה אני אגיד לך… הלוואי" – תגובה כעין זו מבטאת ריחוק מן המקום המתוקן, ולצידה נכונות מסוימת לבדוק את האפשרות הזאת שבאמת קיים בו משהו אחר – משהו שטרם זכה להכיר. במצב כזה, יש לומר שוב את האמירות בתקיפות פנימית: "זו האמת. אתה טוב! אתה שלם! יש בך כל הכוחות!". הגברת התקיפות תעזור לאדם לקבל את הדברים, כי בתוך-תוכו הוא רוצה לשמוע שהוא יכול ומסוגל.
לעיתים, האדם ידחה את האמירות המאמינות על הסף ולעיתים אף יתרגז וייפגע מהן.
חשוב מאוד לשמור על רוגע ולא להזדעזע גם מתגובה קשה שבאה בעקבות האמירות המתוקנות, ובד בבד לנסות לברר את הסיבה לקושי של האדם לקבל את האמירות, שהרי הקושי הזה הוא גם גורם שתוקע.
