נושא:

אמונה בהתחדשות יש מאין ומנוחת הנפש

באגרת הקודש 'להשכילך בינה' כותב אדה"ז שאם היהודי יתבונן בעניין של בריאה יש מאין, אזי ברור שהוא יחייה בצורה רגועה וטובה, ללא מונע ומעכב. ובלשונו שם: "אמונה אמיתית ביוצר בראשית דהיינו שהבריאה יש מאין… וכשיתבונן האדם בעומק הבנתו ויצייר בדעתו הווייתו מאין בכל רגע ורגע ממש האיך יעלה על דעתו כי רע לו או שום יסורים מבני חיי ומזוני או שארי יסורין בעולם".
וברצוני לשאול, מה הפירוש בדברים, שדווקא בגלל שהבריאה היא יש מאין בכל רגע מחדש, אזי האדם יהיה במנוחה? מה הקשר בין הדברים?

כדי להבין את הביאור בפרק זה בתניא, אקדים בכללות לבאר את התוכן הפנימי של החידוש של "בריאה יש מאין", וההשלכות המעשיות על חיי היום יום. ומתוך זה יהיה קל להבין כיצד מתבאר ההקשר בפרק זה בתניא.
הנקודה של בריאה יש מאין אומרת, שהבריאה לא הייתה התרחשות 'חד־פעמית' – העולם נברא ומתחדש בכל רגע יש מאין. הבריאה, כיוון שהיא יצירת יש מאין, זקוקה תמיד לכוח שבְּראהּ ומְחדשהּ.
לא די להאמין ולומר שכך פני הדברים, אלא יש להפנים עניין זה ו'להעמיד' עצמנו סביבו, עד שתוחדר בנו המסקנה שהמציאות של העולם היא־היא אלוקות.
מסקנה זו יוצרת בתודעה 'תמונה' ו'ציור' אחרים לגמרי של העולם והמציאות, והסתכלות זו משפיעה על השנה כולה.
אכן, לא קל להחדיר בנו תפיסה זו, שהרי תפיסת העולם הראשונית שלנו היא תפיסה המנוגדת לה תכלית הניגוד, שכן לפיה העולם הוא המציאות הטבעית והנורמלית. אומנם היהודי חכם דיו כדי להכיר ולהבין שהעולם לא נוצר מכוח עצמו אלא הבורא הוא שברא אותו, אך זהו 'חידוש', ואילו העולם שהוא רואה וחווה הוא לכאורה מציאות ברורה – "מציאות בפשיטות ואלוקות בהתחדשות".
אבל כשמפנימים את המשמעות האמיתית של בריאה יש מאין, מבינים שזהו בדיוק להפך: העולם הוא ההתחדשות.
לפני בריאת העולם היה אין מוחלט. לא היה עולם, וכביטוי המובא במאמרים: "לא היה מקום כלל לעמידת העולמות". ואז – הבורא הכול יכול עשה 'חידוש': מהאין המוחלט התהוו נבראים, והם החלו מרגישים עצמם כמציאות נפרדת, ובכללם אנחנו…
כשמדברים על העולם, אין הכוונה רק לעולם החיצוני, אלא גם ובעיקר לעולם הפנימי.
'מציאות בפשיטות' פירושה שהאדם רואה במציאות שלו את הדבר הפשוט והטבעי ביותר. הוא מרוכז בעצמו ובצרכיו, הם שמעסיקים ומטרידים אותו, ובחוויה שלו הם תופסים את המקום החשוב והעיקרי.
אומנם הוא חכם דיו להבין שלא כדאי להתעלם ממה שקורה סביבו, ובכלל זה לא להתעלם מהדברים המסוימים שהבורא דורש ממנו, אבל עיקר התודעה הפשוטה שלו היא – בעצמו; וכל השאר – חידוש.
לעומת זאת, 'אלוקות בפשיטות' פירושה שמצד האמת אנחנו החידוש, שאינו מובן מאליו, התלוי ומותנה בכל רגע בכוחו של הבורא שיחדש ויהווה אותנו מחדש.
כשאדם מתבונן ורואה שבכל רגע ורגע הוא מתהווה יש מאין מהבורא, והבורא נותן לו את החיים ברגע זה, הוא צריך לשאול את עצמו: בשביל מה? למה נועדו חיי? מה תכליתם?
זה הרעיון הכללי של שבת בראשית, ומובן שהוא מעמיד את כל השנה אחרת, ונותן כוחות אחרים לכל השנה. כי החיים בכללותם משתקפים באופן אחר על ידי התבוננות זו.
אחד הביטויים להפנמת עיקרון זה הוא ההכרה שכל דבר שקורה במציאות העולם הוא תכלית הטוב.
וזהו הביאור באגרת הקודש הידועה, שמה שכותב ש"אמונה אמיתית ביוצר בראשית דהיינו שהבריאה יש מאין… וכשיתבונן האדם בעומק הבנתו ויצייר בדעתו הווייתו מאין בכל רגע ורגע ממש האיך יעלה על דעתו כי רע לו או שום יסורים מבני חיי ומזוני או שארי יסורין בעולם?"
באופן כזה, גם כאשר האדם עובר מאורעות וקשיים מסוימים, הוא יודע שהם "תכלית הטוב" ורק "נדמה לו רע או יסורין". היינו: התמונה השלילית היא דמיון בלבד. המציאות האמיתית היא שהבורא מחדש בטובו ברגע זה ממש, וממילא הכול טוב ללא שום חיסרון.
זו ההסתכלות שהאדם צריך לסגל לעצמו לא רק על המאורעות שעוברים עליו אלא גם הזהות הפרטית והערך האמיתי שלו בעולם.
עליו לדעת שיש בו ערך אלוקי, שלם וטוב במהותו, לא בגלל סיבות חיצוניות או הישגים כאלו ואחרים, אלא משום שהבורא יוצר אותו בכל רגע ונותן לו חיים, ובוודאי שיצירתו של הקב"ה היא שלמה וללא חסרונות.
הסבל האנושי, הקשיים והבעיות מתחילים כשהאדם שוכח את התוכן האמיתי של המציאות – שהיא מתחדשת בכל רגע יש מאין על ידי הבורא – או מתכחש לה, ומתחיל להיות מרוכז בעצמו.
ואילו כשהאדם מפנים רעיון זה, בעיות רבות מתפוגגות מעצמן. אמונה זו מרוממת אותו ונותנת משמעות אחרת ונוסכת בו כוחות פנימיים לכל התמודדות פרטית שהוא נדרש לה, בענייני פרנסה, בריאות וכדומה.
בכוח אמונה זו, מתגלה הטוב בגלוי, כסיומה של אותה איגרת: "ובאמונה זו באמת נעשה הכל טוב גם בגלוי".
היינו: כשאדם מקדים בנפשו את עניין האמונה שהכול מאת ה’ בין שהוא נראה טוב ובין שהוא נראה ח”ו להפך, הוא מתעלה לשורש הנסתר של המציאות הגלויה, ששם הכול טוב, ומשם יכול להמשיך גם טוב גלוי לתוך המציאות בכוח הביטחון בה’.
זהו אתגר גדול, מאחר שהקב"ה ברא את המציאות באופן כזה שיש בה חיצוניות ופנימיות. בעומק המציאות ובפנימיותה הכול טוב – "טוב ה' לכל ורחמיו על כל מעשיו", אלא שלא תמיד הטוב גלוי וניכר לעין.
בידיו של האדם הבחירה: האם יתמקד בחיצוניות או בפנימיות. ככל שתגבר ההתמקדות של האדם בעצמו ובצדדים החיצוניים של המציאות שסביבו, התמונה שתתגלה לעיניו תהיה שלילית יותר; וככל שיתבונן ויתעמק בה פנימה, הוא יגלה את הטוב הרב הצפון בה.
ההיסמכות על ה' היא החלטה מודעת להתגבר על הצד החיצוני, המסתיר, ולבחור בפנים ובשורש, שהוא מקור החיים, והוא טוב מוחלט.

מקורות