כדי לענות על שאלה זו יש לדון בכמה פרטים: א) האם יש בעיה להנות מדבר שנעשתה בו מלאכה בשבת. ב) האם יש הבדל בין אם לא ידע שזו מלאכה ועשה כך בשוגג לבין אם ידע ועשה אותה במזיד. ג) האם יש הבדל בין אם המלאכה קשורה לגוף החפץ שנעשה בו שינוי באמצעות המלאכה שנעשתה בו לבין מלאכה שלא משנה את החפץ עצמו והיא חיצונית אליו כמו למשל המעביר חפץ מרשות לרשות. ד) האם יש הבדל בין אם לא יקחו את הדבר יגרם לפגיעה לקרוב או לא.
תחילה יש להביא מה שנפסק בשולחן ערוך הרב אורח חיים סימן שיח סעיף א' שאדם שבישל בשבת או אם עשה אחד משאר מלאכות האסורות אז תלוי: אם הוא עשה אותם במזיד וידע שהמלאכה אסורה ושהיום שבת אסור לאותו אדם להנות מאותה מלאכה שעשה לעולם וזאת מקנה חכמים שקנסו אותו על כך שעבר איסור מהתורה למרות שמעיקר דין תורה אין איסור בדבר וגם הסיר בו בישל למשל את האוכל בשבת נאסרה כי היא בלועה מאיסור של דברי חכמים שאסרו את המאכל והיא לגביו כאיסור מדרבנן.
אבל כל האיסור שקנסו אותו חכמים הוא רק לגבי אותו אדם עצמו אבל לא לאגבי אחרים שלהם אסור הדבר הו נעשתה המלאכה רק בשבת עצמה כדי שלא יהנו בשבת מדבר שנעשתה בו מלאכה אבל במוצאי שבת מותר להם להנות מהדבר מיד ברגע יציאת השבת והם לא צריכים להמתין ולחכות עד כדי זמן שיקח להכין או להביא את הדבר כמו זמן הבישול וכדומה כדי שלא יהנו כביכול מזמן זה נחסך להם מחמת האיסור שנעשה בשבת.
והטעם מכיוון שחכמים לא הצריכו להמתין ולחכות זמן זה אלא רק במקרה שגוי עשה מלאכה לצורך יהודי שכאן יצטרכו להמתין במוצאי שבת עד כדי הזמן שלוקח לעשות מלאכה זו מכיוון שחששו חכמים שאם נתיר לו להנות מיד מהמלאכה שעשה הגוי בשבת מיד במוצאי שבת יש חשש שהיהודי יאמר בפעם אחרת בכוונה תחילה לגוי לעשות לו מלאכה בשבת בשביל שיהיה מוכן לו למוצאי שבת מיד כי האיסור של אמירה לגוי הוא קל בעיני בני אדם כי לא נראה להם שיש בעיה בדבר.
ואפילו במקרה שיהודי עשה את המלאכה
אלא שהוא התחיל לעשות את המלאכה מבעוד יום ולא בשבת עצמה שגם זה נחשב לאיסור קל בעיני בני אדם וגם בזה יש לחשוש שיעבור עליו בשביל שיהא מוכן לו במוצאי שבת מיד ולכן הצריכו להמתין בכדי הזמן שיעשו את אותה מלאכה וגזרו זאת גם לאחרים שלא עשו בשבת מגזרה שמא יאמרו לאדם אחר שיתחיל להם מבעוד יום אבל אין לחשוש כלל שמא יאמר ליהודי לעשות לו מלאכה בשבת – בשביל ליהנות ממנה במוצאי שבת מיד ועוד שהיהודי לא ישמע לו כי 'אין אדם חוטא ולא לו'.
כמו כן אם האדם עשה את המלאכה בשוגג נאסרו הדברים בהם נעשתה המלאכה ביום השבת עצמה גם לבני אדם אחרים וזאת מאותו הסיבה כי מכיוון שעשה איסור של תורה החמירו חכמים לקנוס בו ביום – כמו במזיד שאסור גם לאחרים גזרה שמא יבשל במזיד ויאמר שוגג הייתי אבל במוצאי שבת מותר גם לו מיד ואין צריך להמתין בכדי שיעשו כפי שכב נתבאר.
והנה לגבי איסור קניה בשבת מבואר בשולחן ערוך הרב אורח חיים סימן שו סעיף ד' שאסור לקנות או למכור וכן לשכור או להשכיר בשבת וזאת משום גזירה שמא יכתוב. ואין הבדל בין שמוכר או שמשכיר בפה בלבד בין שמוסר לו היום את החפץ ובין אם לא. ואף על פי שהוא לא מסכם איתו את סכום הכסף של הקנייה והשכירות ואפילו אם הוא בכלל לא מזכיר לו כסף אלא שאומר לו לשון מכירה או שכירות ואפילו צריך לקחת מאכלים לשבת לא יאמר מכור לי אלא תן לי.
ואמנם אם עשה איסור מדברי סופרים אבל עשה זאת במזיד מבואר בשולחן ערוך הרב אורח חיים סימן שלט סעיף ז' שאם אדם הפריש תרומות ומעשרות במזיד לא יאכל מזה בו ביום לא הוא ולא אחרים כפי שהוא הדין לגבי מי שעושה כל דבר האסור מדברי סופרים במזיד שאסור ליהנות ממנו אפילו לבני אדם אחרים – עד למוצאי שבת ובמוצאי שבת מותר מיד אפילו לו עצמו.
העולה מהאמור: שהקנייה עצמה היא איסור מדברי סופרים ואם מדובר שהוא עשה כך במזיד מותר להם לאכול מהם לאחר שבת וזה יהיה מותר גם למי שהביא עצמו. ואם הוא לא ידע ועשה כך בשוגג מותר באכילה גם בשבת עצמה.
אמנם אם ישנו חשש שעבר לצורך כך גם על איסורי תורה כמו נסיעה ברכב וכדומה יש לאסור את הדבר לו עצמו לעולם ולאחרים יהיה מותר מיד במוצאי שבת גם אם הוא עשה זאת במזיד.
ואיך שלא יהיה ראוי ונכון להסביר לו בדרכי נועם שלא יעשה כך ולהסביר לו את מעלת השבת ושמירתה.
