תשובה: בכדי לענות על שאלה זו יש לדון בפרטים הבאים: א) האם ישנו בעיה לאכול בשר ודגים יחד. ב) האם זהו מחמת איסור שישנו בזה, או מחמת סכנה. ג) האם זה רק כאשר נתבשלו בסיר אחד ממש, או אפילו נצלו או נאפו במקום אחד, שרק האדים נדבקים וחודרים זה בזה. ג) האם ישנו הפרש בין אם נאפו במקום סגור, לבין מקום פתוח. ד) האם ישנו הבדל בזה בין בשר עוף, לבשר בהמה.
ראשית יש להביא את המובא בשולחן ערוך יורה דעה הלכות מאכלי עובדי כוכבים סימן קטז סעיף ב, שצריך ליזהר שלא לאכול בשר ודג ביחד, מפני סכנה – שקשה לצרעת.
והוסיף הרמ"א, שאין זה רק לאכול אותם ממש יחד, אלא כמו כן אין לצלות בשר יחד עם דגים, משום הריח והאדים הנדבקים וחודרים מזה לזה. ומכל מקום באופן זה שרק הריח והאדים נדבקו זה בזה, אינם נאסרים בדיעבד. וטעם הדבר הביא בביאור הגר"א שם סימן קטן ג' שהוא כמבואר בסימן קח, שבדיעבד סוברים אנו את הכלל ש'ריחא לאו מילתא היא', ואין לה כח לאסור דבר.
והאם יש הפרש בזה בין בשר עוף לבשר בהמה, הנה בפתחי תשובה שם סימן קטן ב', הביא מה שכתב בזה בתשובת שבות יעקב חלק ב' סימן קד, לגבי שומן אווז שנתערב בתוך תבשיל של דגים, האם יש חשש סכנה בדבר או לא, כי אולי יש לומר שאין סכנה רק בבשר בהמה, מה שאין כן בבשר עופות שנבראו רק מהרקק, וברגליהם יש להם קשקשת כדגים, אפשר שאין חשש סכנה זה, והם לגבי זה כמין דגים. וכתב על כך, שלפועל אין חילוק, וכן מוכח מדברי הפוסקים.
ובטעם הדבר מדוע רק לכתחילה אסור לצלות בשר עם דגים משום ריחא מילתא, אבל בדיעבד מותר, כתב בשפתי כהן, שהוא משום שלא נחשב סכנה רק בדרך בישול. ואם הם סמוכים שהשומן עצמו נוזל מאחד לחברו, בזה אסור אף בדיעבד מאחר ואין זה רק הריח והאדים, אלא מגוף התבשיל עצמו.
והביא מה שכתב המהרש"ל, שמותר לצלות דגים עם בשר בתנור אחד אפילו לכתחילה, כי לא אומרים את הדין של 'ריחא מילתא' – לענין סכנה, כי דוקא כאשר צולים אותם מחוברים זה אצל זה אסור, ואמנם בספר באר שבע דף קא האריך בזה וחלק עליו, ופסק שאפילו בדיעבד אסורים משום ריחא מילתא, אפילו אם נצלו נפרדים זה מזה בתנור אחד. וכתב שאפילו במקום שנוהגים להתיר לעניין איסור בדיעבד ריחא מילתא, ולאסור רק לכתחילה כמובא לעיל בסימן קח, מכל מקום לענין סכנה אסור אפילו בדיעבד.
ולעניין ביטול הביא הטורי זהב, שכל דבר שיש בו משום סכנה דינו כמו איסור שניתן לבטל אותו בשישים, אך בפרט מסוים הוא יותר חמור, שאפילו ביבש במינו צריך ששים. וכל שכן חתיכת בשר שנפלה לסיר שיש בו דגים או להיפך – שיש שם סכנה, שצריך שישם נגדו. אבל משום טעם בליעת כלי אין לחוש, ואינו צריך הגעלה משום זה.
והקשה בדרכי משה, שהרי מבואר בטור שחוששים לגילוי אפילו בארבעים סאה מים, ואי אפשר שלא יהיה שם פי שישים – אפילו אם שתה נחש ממנו, וכן כתב במהרי"ל, ששלפוחית מדג שנפלה לקדירת בשר ונתבשל שם ואסר הכל – משום סכנה, ומשמע שלא מועיל שישים בזה, מאחר וסכנה חמורה מאיסור. אך כפי שמובא לעיל, המהרש"ל סובר, שאפילו לכתחילה אין להחמיר בתנור גדול לענין זה, אף על פי שלענין איסור בשר בחלב מחמירים לכתחילה, ולכן נראה לומר, שאותם לחמים שאופים בתנור אחד עם בשר – אין סכנה כלל לאכלם עם דגים, אף על פי שהתנור היה סתום.
וכן כתב בפרי חדש, שיש לחלק עניין סכנה מאיסור, כי יש לומר שלעניין איסור לא אסרו אלא משהו ממשות של איסור, אף שאין שם טעם כלל, מכל מקום ישנו לאיסור. אבל הריח אף שנרגש באוכל, מכל מקום אין שם גופו וממשו של איסור, וריחא לאו מילתא היא בענין איסורים. אבל לענין דג שנצלה עם בשר או להיפך, שהריח מתפטם ומתפשט – וקשה לדבר אחר, ובענייני הרפואות הריח מזיק ביותר. אבל אם ישנו גופו של דג ויש ששים לבטלו אין כאן במציאות ריחא של פיטום ולא טעם כלל, כי מתבטל לגמרי – ויש להתירו בפשיטות.
העולה מהאמור: שתבנית של דגים ובשר שנתחממו על גבי פלטת חימום זה על יד זה, והיו מגולים מלמעלה, יש לאסור את כל הדגים והבשר שנגעו זה בזה ממש, מאחר ויש לחשוש שנזל משומן הבשר לדג כאשר נתחממו יחד. אך שאר הבשר או הדגים שלא נגעו זה בזה, אף שהיו ביחד בתבנית אחת, יש להתיר.
