איסור יחוד ברכב כאשר האישה נמצאת עם בתה

שולחן ערוך אבן העזר הלכות אישות סימן כב סעיף י: מותר להתייחד עם שתי יבמות או עם שתי צרות או עם אשה וחמותה או עם אשה ובת בעלה או עם אשה ובת חמותה, מפני ששונאות זו את זו ואין מחפות זו על זו. וכן עם אשה שיש עמה תינוקת קטנה שיודעת טעם ביאה ואינה מוסרת עצמה לביאה, שאינה מזנה לפניה לפי שהיא מגלה את סודה.

שו"ת ציץ אליעזר חלק ו סימן מ – קונ' איסורי יחוד פרק טז שמירת תינוקת בעיר ובשדה:

(א) בקדושין שם ד' פ"א ע"ב איתא: אמר רבא מתייחד אדם וכו' עם אשה ותינוקת שיודעת טעם ביאה ואין מוסרת עצמה לביאה, עיין בפירש"י. וכן נפסק בסתמא ברמב"ם בפכ"ב מה' איסו"ב ה"ט ובטור ושו"ע /אה"ע/ סי' כ"ב סעי' י' דמותר להתייחד עם אשה שיש עמה תינוקת קטנה שיודעת טעם ביאה ואינה מוסרת עצמה לביאה שאינה מזנה בפניה שהרי זו מגלה סודה.

והנה לא פורש מה דין שמירת תינוק, אם ג"כ מהני לקיחת תינוק כשם שמהני לקיחת תינוקת או לא. ועמד על כך בעזר מקודש וכותב: לא ראיתי כעת מפורש עם /אם/ מועיל תינוק פחות מבן תשע שנים להיות שומר אודות יחוד של אשה. ומצדד לומר דמהני דהרי גם בו יש אותו הטעם שישנו בתינוקת, ולבסוף נשאר בצ"ע.

ויוצא לנו מדברי העזר מקודש דלבד עצם ספיקו כנ"ל היה זה מיהת פשיטא ליה דאם אפילו מהני גם תינוק מהני דוקא כשהוא פחות מבן תשע שנים, אבל למעלה מזה לא מהני דנקרא יודע כבר טעם ביאה ומדמה זה לדין היחוד אתו שבשו"ע סעי' י"א, וכמו"כ לא פירש לנו עד כמה יהא השיעור למטה. ויש לעיין דאיך מדמה זה להאמור בסעי' י' לענין יחוד עמו הרי שם אמור גם לענין תינוקת ושם כתוב השיעור אצלה למטה מבת ג' והכי נימא שגם כאן שיעור התינוקת ג"כ בלמטה מג'? הרי אז לא יודעת גם טעם ביאה.

(ב) ומצאתי בהמקנה קדושין ד' פ"ב ע"א מדי דברו בענין אחר לענין לימוד סופרים לאיש ולאשה שנגע בכל זה בתוך דבריו וכותב שם בפשיטות דנראה דה"ה אם יש עמה תינוק זכר שהוא מבן ט' ולמעלה שזהו השיעור שיודע טעם ביאה אין בו איסור יחוד דהתינוק הוי שמירה ע"ש, וכן כותב בנתיבות לשבת בסי' כ"ב סק"ז [ג"כ בדברו לענין לימוד סופרים] דאף לדעת הרמב"ם דאסורה אשה להתייחד עם שני אנשים מ"מ בתינוק בן ט' י"ל דהוי דינו כמו בקטנה שיודעת טעם ביאה ואינה מוסרת עצמה לביאה ה"נ בקטן בן ט' הוי שמירה. ונשאר בצ"ע שלא הזכירו הפוסקים זה דבן ט' הוי שמירה עיין שם. הרי למדנו מדבריו תרתי, ראשית דס"ל להמקנה בפשיטות דה"ה דמהני נמי שמירת תינוק ולא עוד אלא דמהני זה אפי' לדעת הרמב"ם דאוסר עם ב' אנשים. ושנית, שהיה פשוט לו לבעל המקנה ההיפך מדברי העזר מקודש, דפחות מבן ט' לא מהני להיות שומר כי אינו יודע עוד טעם ביאה, ומה דמהני הוא רק כשהוא כבר מבן ט' ולמעלה דאזי יודע כבר טעם ביאה ואינו מוסר עצמו עוד לביאה. ואם כי לא פירש בעל המקנה השיעור למעלה, מסתבר שהוא כפי שנפסק בסי' כ"א סעי' ז' עד שיגיע לשנת הגדלות או שיביא סימנים, עיין שם בח"מ וב"ש.

וכמו"כ ראיתי הלום בספר ישכיל עבדי ח"ה חאה"ע סי' כ"ב שנשאל ע"י הרב דבלצקי כמה הוא השיעור שאפשר לומר בתינוקת שיודעת עם ביאה כי לא פורש על כך בשו"ע ובדברי הפוסקים, ומה שפורש הוא רק לענין השיעור שאינה מוסרת עצמה לביאה שהוא עד ט' שנים. והשואל רצה לומר שמכיון שהטעם הוא כדי שתספר בשוק א"כ מספיק אפי' בת שש ובת שבע דכאשר רואה דבר מוזר דרכה לספר. ומחבר הספר השיב לו דדבר כזה אינו תלוי בגיל אלא תלוי בהתפתחות השכל, ונתן דבריו לשיעורין דלא כל התינוקות שוים בזה וצריך האדם להיות בקי בטיב התינוקות והתפתחות שכלה עיין שם.

וראיתי שהתלבט בכך גם בשו"ת בית שלמה (מסקאלא) חאו"ח סי' מ"ח ומבאר דבסתמא כל שבושה לעמוד ערומה לפני אנשים עד שתגיע לגיל תשע שנים ויום א' הוית בכלל קטנה היודעת טעם ביאה ואינה מוסרת עצמה לביאה עיין שם. ולפי"ז כל עוד שלא יעמדו על טיבעה של התינוקת אם היא בכזאת לא מהני לשמירה.

אבל ראה זה דבספר המקנה בקדושין שם ד' פ"ב ע"א מבאר ומפרש בהדיא דתינוקת הוי שמירה כל שהיא יותר מבת ג' שנים, וכן מבאר בפשיטות בנתיבות לשבת שם בסק"ז דהבת כשהיא בת ג' שנים הוי' שמירה עיין שם. והיינו דחז"ל קבעו טבע סתם התינוקת כי מגיל ג' שנים ומעלה שראויה כבר לביאה דמאז והלאה יודעת כבר ברגשיה הנפשיים הפנימיים משהו מטעם ביאה אבל אינה מוסרת עצמה עדנה לביאה, ולכן יפחדו ממנה שתגלה סודם כאשר כן גם טבע התינוקות בגיל כזה לפטפט ולספר בקלות על כל תנועה בלתי רגילה שרואים סביבם, ופשוט.

(ד) ואילולא דברי הב"ח שמבאר בתינוקת השיעור למעלה עד בת ט' ויום אחד שמאותו זמן מוסרת עצמה לביאה כנ"ל, ועיין בגוף דברי הב"ח בד"ה והא דנקט הרמב"ם עיין שם, היה נלפענ"ד דגם בתינוקת השיעור של מסירת עצמה לביאה הוא ג"כ כבתינוק והיינו עד שתגיע לשנת גדלות דידה או עד שתביא סימנים, דהיכן מצינו קביעה כזאת של ט' ויום אחד גבי תינוקת?

וכן ראיתי באמת בספר עצי ארזים סי' כ"ב ס"ק ט"ו שמשיג על הב"ח וכותב וז"ל: ומ"ש הב"ח זמן שמוסרת עצמה לביאה היינו בת ט' ויום אחד לא ידעתי אנה מצא כן דשיעור דט' שנים ויו"א =ויום א'= לא נאמר אלא בתינוק שביאתו ביאה וכו' עיין שם, הרי כנ"ל, וא"כ יש מקום להקל אפי' בקיחת תינוקת למעלה מגיל ט' עד שנת הגדלות שלה או אם הביאה סימנים קודם לכן וכנ"ל.

[ובדבר מ"ש שם הב"ח בד"ה ומ"ש, דלא שרי בקטנה אלא ביחוד בשדה ונחלקו בזה גם הח"מ וב"ש והט"ז עיין בדבריהם. אציין גם לדברי אפי זוטרי על אה"ע סי' כ"ב ס"ק כ"ב שכותב שם להשיג על הב"ח ומסיים דאין לנו להוסיף גזירות מדעתנו דכיון דבש"ס התירו לגמרי המתירו בין בדרך בין בעיר מה"ט גופה דכיון שהיא גדולה כ"כ שיודעת טעם ביאה יראים הם מפניה לשלא תגיד לאחרים כל מעשיהם עיין שם ויש להאריך].

(ה) ובזה ראיתי דבר חידוש בספר שו"ת מהר"מ זיסקינד רוטנבורג סי' כ"ו, הוא כותב שם בתוך אריכות תשובתו בד"ה ועוד נ"ל לאסור וז"ל: ועוד דבלא"ה לא מקרי שמירה בנ"ד דעד כאן לא איירי הש"ע אלא בתינוקות אחרים, אבל בניהם קטנים פשיטא לא מיקרי שמירה שאינה בושה מפניהם כדאי' בש"ע מטא"ה סי' קמ"ח סעי' ב' עכ"ל [דבריו הובאו גם בספר אבני האפוד על אה"ע בסי' כ"ב].

ולפענ"ד קשים הדברים להולמם דלא משמע כן מסתמיות דברי הש"ס הרמב"ם והשו"ע, ולא אישתמיט לשום אחד מהפוסקים שיבאר בכזאת, והרואה יראה דמשמע בפשטות דבכל גוונא מועיל שמירת תינוקת בין של אחר ובין שלה. ומה שהמהר"מ זיסקינד מסתייע מהנפסק באה"ע סי' קמ"ח סעי' ב', אין הנידון דומה לראיה כלל, דמלבד מה שהמדובר שם בבנה קטן וי"ל שהכוונה על קטן מבן ט' שלפי ההמקנה הנ"ל אינו משמש באמת לשמירה, חוץ מזה הרי שם המדובר לענין מה שאינה בושה לשמש בפניו עם בעלה שזה עתה נתגרשה ממנו על תנאי, אשר הבן הקטן יודע דזה דרכה תמיד להיות יחד עמו, בחדר ולא ירגיש בדבר כיוצא מגדר הרגילות, וממילא לא יבוא לספר, ומשא"כ בכאן שהמדובר על מעשה יוצא מגדר הרגילות לשמא תזנה עם אחר, בזה שפיר יראים אפי' מתינוקת שלה שלא תבוא לספר ולגלות הסוד בראותה מעשה יוצא מגדר הרגילות.