איסור והיתר

נאמר בתורה בפרשת נזיר שלאחר שהנזיר משלים את ימי נזירותו צריך הוא להביא שלש בהמות לקרבן, וביניהן איל לשלמים. לאחר שמבשלים את האיל נותנים ממנו את הזרוע הימנית לכהן, ושאר הבשר נאכל לבעלים. ואף על פי שהזרוע אסורה באכילה לזרים (לכל מי שאינו כהן) – בשר האיל לא נאסר מהטעם של הזרוע שנפלט בשעת הבישול והתערב בבשר האיל.
בבשר ובעצמות של האיל יש 60 כנגד הבשר והעצמות של הזרוע:
מכאן למדו אמוראים בגמרא במסכת חולין שאיסורים בטלים ב-60 (ויש שלמדו מכאן שאיסורים בטלים ב-100 ואין הלכה כמותם). הגמרא מבארת שמי שסובר שאיסורים בטלים ב-60 סובר שמשערים את הבשר והעצמות של הזרוע לעומת הבשר והעצמות של האיל, ושיערו חכמים שבבשר האיל ועצמותיו יש 60 כנגד בשר הזרוע ועצמותיו, וכיון שהתירה התורה את שאר האיל לזרים יש ללמוד מכאן שאיסור המתערב בהיתר מתבטל ב-60. הטעם שמחשבים עצמות הזרוע יחד עם בשר הזרוע הוא מפני שגם עצמות הזרוע פולטות טעם של איסור, והטעם שמחשבים את עצמות האיל יחד עם בשר האיל (שהעצמות מצטרפות לבטל את הטעם הנפלט מהזרוע) הוא מפני שטעם האיסור מתפשט גם לתוך העצמות.
חמש שיטות בראשונים:
לרמב"ן העצמות מצטרפות עם הבשר בין בהיתר ובין באיסור:
הרמב"ן למד מכך לגבי חתיכת נבילה שיש בה בשר ועצמות שנפלה לקדירה של היתר, שעצמות האיסור מצטרפות עם בשר האיסור להצריך 60 כנגד הבשר והעצמות יחד, ומאידך עצמות ההיתר מצטרפות עם בשר ההיתר לבטל את האיסור.
לרא"ש ולרשב"א עצמות האיסור מצטרפות עם ההיתר:
אבל בתלמוד הירושלמי מובא שקליפות איסור מצטרפות להיתר. ועל פי זה פסקו הרא"ש והרשב"א שאפילו עצמות האיסור מצטרפות עם ההיתר לבטל את האיסור (חוץ מהמוח שבעצמות האיסור שהוא מצטרף עם האיסור). להבנת הרא"ש והרשב"א: מה שאמרו בגמרא בחולין שם הוא אסמכתא בעלמא, כלומר סימן בלבד לדין של ביטול ב-60, שכאשר נשער את הבשר והעצמות של האיל כנגד הבשר והעצמות של הזרוע נגיע ליחס של 1 ל-60, אבל אין זה המקור לכך שאיסורים בטלים ב-60, שהרי מדובר שם על מין במינו (זרוע עם האיל) שמן התורה בטל ברוב, וממילא אין ללמוד משם על אופן הביטול ב-60 (האם מצרפים עצמות או לא מצרפים) אלא יש לפסוק כמפורש בירושלמי. לגבי הסברא של שיטה זו מבואר בט"ז, שהעצמות אינן בכלל האיסור לפי שאינן בנות אכילה, ומצטרפות יחד עם ההיתר לבטל את האיסור כיון שהאיסור מתפשט גם לתוכן.
נוסף על השיטות הנ"ל ישנן עוד שלש שיטות בענין צירוף העצמות לבשר:
לאור זרוע עצמות האיסור אינן בחשבון ועצמות ההיתר מצטרפות להיתר:
שיטת האור זרוע: עצמות האיסור אינן מצטרפות לא לאיסור ולא להיתר, ואילו עצמות ההיתר מצטרפות להיתר (בסברת שיטה זו יש שביארו שעצמות האיסור אמנם פולטות טעם איסור אך הוא קלוש, ולכן אינן מצטרפות לאיסור לפי שטעם כזה אינו אוסר, ואף אינן מצטרפות להיתר לפי שיש בהן טעם איסור. אמנם עצמות היתר מצטרפות להיתר כיון שגם הן בולעות מהאיסור).
הר"ן מחלק בין עצמות רכות לקשות:
שיטת הר"ן: עצמות איסור רכות מצטרפות לאיסור מפני מוח שבהן ומפני רכותן (ובזה מדברת הגמרא הנ"ל בעניין הזרוע של האיל), ואילו עצמות איסור קשות מצטרפות להיתר לבטל את האיסור.
לרבי אברהם בן אסמעל אם לא ידוע שהאיסור נותן טעם אפילו עצמות ההיתר אינן מצטרפות להיתר:
שיטת רבי אברהם בן אסמעל: כאשר לא ידוע אם האיסור נותן טעם, כגון איסור שהתערב בשאינו מינו ואין לפנינו נכרי שיכול לטעום (שאז יתכן שיש כאן איסור תורה של טעם כעיקר) – אפילו עצמות ההיתר אינן מצטרפות להיתר (אבל בתערובת מין במינו, שמן התורה בטל ברוב, או מין בשאינו מינו ואינו נותן טעם – עצמות ההיתר מצטרפות להיתר). הבית יוסף דחה שיטה זו.
פסיקת האחרונים:
השו"ע פסק כשיטה המקילה ביותר:
השו"ע פסק כשיטת הרא"ש והרשב"א: "חתיכת נבלה שיש בה בשר ועצמות שנפלה לקדירת היתר – עצמות האיסור מצטרפים עם ההיתר לבטל האיסור, ואין צריך לומר שעצמות ההיתר מצטרפין עם ההיתר, אבל המוח שבעצמות האיסור מצטרף עם האיסור. וגוף הקדירה אינה מצטרפת לא עם האיסור ולא עם ההיתר".
הרמ"א חשש לכתחילה לאור זרוע:
הרמ"א כתב: "ויש מחמירים (אור זרוע הנ"ל) שלא לצרף עצמות האיסור עם ההיתר לבטל, ובמקום הפסד יש לסמוך אמקילין ומתירין, כי כן עיקר". כלומר לשיטת הרמ"א במקום הפסד יש להקל כשיטת הרא"ש, ושלא במקום הפסד יש להחמיר כאור זרוע שעצמות האיסור אינן מצטרפות לא עם האיסור ולא עם ההיתר.
הש"ך פסק כר"ן:
הש"ך פסק כשיטת הר"ן לחלק בין עצמות איסור רכות המצטרפות לאיסור ובין עצמות איסור קשות המצטרפות להיתר.
בחתיכת איסור מבושלת העצמות מצטרפות לבשר לאסור:
כל האמור לעיל הוא בחתיכה חיה (שאינה מבושלת) שנפלה לסיר של בשר היתר. אבל אם נתבשלה חתיכת האיסור ולאחר מכן נפלה לקדירת ההיתר, כתב השו"ע שהעצמות שבחתיכת האיסור מצטרפות עם האיסור, כיון שבלעו מהבשר האסור בזמן שהבשר האסור התבשל לבדו, ושמא התמעט בשר האיסור בבישולו ונכנס בעצמות.
לשו"ע חתיכה הבלועה מאיסור מצטרפת לבטל האיסור, ולרמ"א נעשתה נבילה:
חתיכה בלועה מאיסור שנפלה לקדירת היתר, וידוע לנו כמה איסור בלוע בה, ואם נצרף אל ההיתר את החתיכה עצמה יהיה סך הכל 60 לבטל את האיסור הבלוע, כתב השו"ע על פי שיטתו שלא אומרים חנ"נ בשאר איסורים, שהחתיכה מצטרפת לבטל האיסור. ולדעת הרמ"א צריך 60 כנגד כל החתיכה שהרי נעשתה כולה נבילה.
ועל פי כל האמור לעיל מובן, שלשיטת הרמב"ן הכנפיים שבסיר אסורות. אבל לשיטת הרא"ש והרשב"א שכמותה פסק השו"ע הכנפיים שבסיר מותרות, כיון שהעצמות של הכנף האסורה לא רק שאין צורך לשער כנגדן אלא שאפילו מצטרפות לבטל את הבשר האסור. וכן לשיטת האור זרוע שהרמ"א חשש לה לכתחילה, הכנפיים שבסיר מותרות, שגם לשיטתו אין צורך לשער כנגד העצמות. וכן לשיטת הר"ן שכמותה פסק הש"ך הכנפיים שבסיר מותרות, כיון שהעצמות של הכנף קשות הן ואינן מצטרפות לאיסור אלא להיתר.