שתי טעמים כללים נאמרו בקשר לשבירה. 1. אורות מרובים בכלים מועטים. כלומר שכל ספירה בפני עצמה היה בה יותר אור מכלי ולכן היא נשברה. ביאור עניין האור והכלי, האור זה התוכן והגילוי של הספירה. והכלי זה כח ההגבלה של הספירה. וכשאומרים שיש אור רב וכלי קטן, פירושו שהספירה מבטאת את עצמה בצורה חזקה ולא כל כך מגבילה את עצמה, ואז יש שבירה, כי הכלי הוא קטן ולא מסוגל להכיל את האור. זה כמו אדם גאון שיש לו המון שכל, אך לא יודע לבטא את עצמו בצורה מסודרת והגיונית, עד שהרואים אותו מתייחסים אליו כאל משוגע וכדומה. 2. שהחסד התפשט ולא נתן מקום לגבורה וכן להיפך. כלומר שכל ספירה התנגשה בספירה השניה. ולא היה התכללות. בפשטות 2 הטעמים קשורים אחד לשני, בגלל שלכל ספירה היה אור מרובה, עוצמות גבוהות - ממילא לא היתה מסוגלת להכיל את הספירה השניה. אפשר לשאול שאלה תיאורטית מה היה קורה אם היתה בעולם התהו רק ספירה אחת אבל באופן של אורות מרובים וכלים מועטים, והתשובה שזה גם היה נשבר בסופו של דבר, כי היה לו חוסר איזון בתוך עצמו. אבל תמיד שחוסר האיזון מתנגש עם משהו מבחוץ הרי השבירה היא מוחצנת וחזקה יותר. השברים שתוקנו, מזה נוצר האצילות שהוא עולם התיקון. השברים שלא תוקנו מזה נוצר עולמות של בריאה יצירה עשיה, שהם עולמות נמוכים יותר שיש בהם כבר ישות והרגשה עצמית - נתינת מקום לקליפות, ואפילו קליפות ממש. תלוי באיזה דרגה ועולם מדברים.