ראשית כל, צריכים לזכור, שהזכות לעזור ליהודי נוסף היא זכות מאוד גדולה, שצריכים לנצל את ההזדמנות ולעזור לו ככל שאפשר.
בכלל, בכל תחום, עדיף שיעסוק בו מי שהוא מומחה בתחום. אך גם אם אין את המומחיות, הרבה פעמים צריכים לשים בראש ובראשונה את ההיגיון, את הראש הבריא.
פעמים רבות אנחנו רואים, שאם אדם מספר לחבירו על איזה עניין, הנה חבירו יכול לעזור לו בתחום – גם אם הוא לא בדיוק יודע ומבין באותו התחום.
הראש השני שמצטרף פה, הוא חלק בלתי נפרד מההצלחה של התהליך שהאדם עובר.
ולגופו של עניין:
השותף לתהליך השינוי יכול לסייע בכמה וכמה ענינים, ובכללות באופן נכון ומתוקן בכל אחד מהשלבים של ההליכה אל היעד: א. הבירור השכלי; ב. ההזדהות וההפנמה הרגשית; ג. היישום. וכפי שיפורט לקמן.
השלב הראשון בתהליך הוא שלב הבירור, שבו נעשית תחילה בדיקה לזיהוי ההנחות השגויות העומדות מאחורי המצב התוהי, ובעקבותיה – חיפוש הדרך להגיע להנחות ולתובנות נכונות. הבירור נעשה בכוח השכל.
אולם המעורבות הרגשית של האדם בעניין שנוגע לו עלולה להטות את החשיבה ההגיונית שלו ולמנוע ממנו לראות את העובדות באופן אובייקטיבי. שיתוף אדם אחר, הרוצה בטובתו אך אינו מעורב רגשית בעניין הנדון, מסייע לראייה נכונה של המציאות.
בשלב הזה של התהליך, על החבר להביא למפגש את השכל, הידע, יכולת הניתוח וההיגיון שלו. אם יבוא למפגש ממקום רגשי ולחלופין סמכותי, לא יהיה בכוחו לעזור.
בשלב זה לא די בהקשבה פסיבית בלבד, ומן החבר נדרש להשקיע בבירור העומד לדיון את המחשבה והשכל שניחן בהם.
במקרים מסוימים, הבעיה של תוהו נובעת רק מתפיסה שכלית שגויה. במקרה כזה, אפשר יהיה להגיע לפתרון מלא בעזרת החבר, ועיקר התהליך יסתיים בשלב הבירור השכלי.
לדוגמה, אדם שבטבעו הוא נוח מאוד ורגוע, רגיל לוותר לאחרים, רגיש ואכפתי, עמד להתחתן ושמע עצה – שלא להיות ותרן בביתו כדי שלא ינצלו את טוב ליבו. הוא קיבל את העצה, והדבר יצר קשיים בחיי הנישואין שלו.
כשניסה לפתור את הבעיה, עשה בירור שכלי עם חבר. החבר עזר לו לנתח את המציאות, ומתוך הבירור הוא הבין שהעצה ששמע – לא לוותר – יצרה אצלו הנחה שכלית שגויה והיא שגרמה לקשיים שחווה.
לאדם זה יהיה קל לשנות את ההנהגה שלו כיוון שהוא אדם נוח בטבעו ובמידותיו, ורק בגלל תפיסה שגויה התנהג זמן קצר שלא על פי טבעו. הבירור השכלי וההגיוני של המציאות יפתור את הבעיה בקלות יחסית.
לעומת זאת, אדם שבטבעו איננו נוח ואיננו ותרן וגם קיבל עצה כזאת וכבר התרגל להתנהגות זו – לא יהיה די בבירור השכלי כדי ליצור שינוי. יהיה עליו לעבור לעומק גם את השלבים הבאים בתהליך.
לאחר הבירור השכלי מגיע השלב השני בתהליך: הזדהות עם המקום המתוקן, כלומר, ההפנמה הרגשית שתיצור רצון לצעוד למקום המתוקן ולעשות את השינוי. הרבה בעיות נובעות מהזדהות רגשית עם המקום של התוהו, ולכן, לאחר שמבררים את המקום ההגיוני והמתוקן, צריך להגיע להזדהות רגשית עימו, שהיא הכרחית כדי לממש אותו בפועל במציאות.
לדוגמה, אדם סבור שאם יכעס על הילד שלו, הילד יתחנך. במקרה כזה יש טעות בתפיסה, והיא דורשת בירור שכלי. אבל אם הכעס על הילד פורץ מתוך התרגשות פנימית (ולא תפיסה מוטעית), הרי לא די בהבנה השכלית שהכעס אינו מסייע לחינוך, ועל האדם לצרף אליה עבודה רגשית – עליו למצוא דרכים לשנות את רגש הכעס, ללמוד איך לפעול בסבלנות ורוגע ואיך לא להיפגע מהילד וכדומה. שינוי בעולם הרגש הוא דבר לא פשוט כיוון שאדם מזדהה עם התכונה או הרגש שהם חלק ממהותו.
גם בשלב הזה חשיבותן של השותפות והתמיכה של החבר גדולה. הן עוזרות להרגיע את עוצמת הרגשות של התוהו ומאפשרות לאדם להזדהות ביתר קלות עם המקום המתוקן.
בספר הזוהר מובא ש"דעת גניז בפומא" (הדעת גנוזה בפה): הפה הוא המקום המדבר, והדעת היא המקום של ההזדהות הרגשית.
כיוון שבדיבור גנוזה הדעת – ההזדהות הרגשית – דיבור על עניין מסוים יכול גם להעצים רגשות הקשורים אליו. לכן, מתוך הדיבור קורה לעיתים שהאדם חווה שוב את הקושי שלו, ואז מתגברת בו ההתרגשות.
מצד שני, כאשר בד בבד עם הדיבור עם אדם נוסף, ניתנת הכוונה לשלב גם היבט הגיוני המאפשר לראות את הדברים בצורה נכונה יותר, האדם עובר תהליך שבו הרגש עובר ממקום של תוהו למקום מתוקן יותר.
דיבור עם חבר המזדהה ומבין אותו, מסייע לאדם לשחרר את ההזדהות עם התוהו ולבנות הזדהות עם המקום המתוקן.
בשלב הזה של התהליך, עיקר השותפות והתמיכה של החבר הוא במקום הרגשי. האדם צריך להרגיש שחברו מזדהה עם מצבו, מבין אותו ותומך בו ועוזר לו לנווט את רגשותיו למקום מתוקן יותר.
כדי לעודד את הזולת לעבור תהליך רגשי נכון, יש להביע ההזדהות ואכפתיות כלפיו ולהדגיש לפניו את חשיבות התהליך שהוא עושה, וכלשון חכמים: "דברים היוצאים מן הלב נכנסים אל הלב".
אין פירוש הדבר שיש להעצים בו את הרגשות של תוהו אלא להביע הזדהות והבנה, אכפתיות ועידוד ואמון במקום המתוקן שלו.
השלב השלישי בתהליך הוא השלב שבו יש לקבל החלטות וליישם אותן. הדגש צריך להיות מושם בבניית הרגלים מעשיים חדשים ומתוקנים. לשם כך יש צורך בקבלת עול ובמחויבות פנימית לפעול מתוך המקום המתוקן. ההרגל המתוקן נבנה על ידי התמדה.
גם בשלב הזה יש תועלת רבה בתהליך המשותף. ל"הסכם" ולהחלטה שמגבשים עם עוד מישהו, יש תוקף חזק יותר מאשר ל"הסכם" ולהחלטה שאדם מקבל בינו לבין עצמו.
לדוגמה, אדם שהחליט לעשות שינוי, ולצעוד במשך זמן כלשהו בכל יום כדי להפחית ממשקלו. יהיה לו קל יותר לוותר לעצמו ולא לצעוד כאשר החליט על כך בינו לבין עצמו. אבל אם החליט על כך בנוכחות חבר – המחויבות לצעידה תהיה חזקה הרבה יותר. החבר עוזר לו למצוא את הכוחות בתוכו ולממש אותם.
בשלב היישומי של התהליך, החבר צריך לגלות בתוכו מקום סמכותי, המצפה לעמידה בהחלטות המשותפות. הסמכותיות שהשותף לתהליך מקרין, נותנת למי שעובר את התהליך בעצמו את הכוח לעמוד בהחלטות שלו.
כאשר האדם יודע שיהיה עליו לתת דין וחשבון למישהו אחר, אבל חברו אינו מבטא סמכותיות, יהיה לו קשה יותר לעמוד בהחלטה ובמחויבות שקיבל. אבל אם חברו סמכותי ותובע ממנו בהחלטיות (בתוקף אך בנועם) לבצע את מה שהתחייב לעשות, הדבר נוסך בו כוח לעמוד בהחלטה החיובית שקיבל.
בתהליך הבירור השכלי וההזדהות הרגשית, הסמכותיות של החבר אינה העיקר, אבל בשלב המעשי, של הביצוע בפועל ומימוש ההחלטות, חשיבותה גוברת. היא הכוח המניע את הסיוע: הסמכויות והציפייה לעמוד במילה וליישם את הדברים בפועל כפי מה שהוחלט, הן לב השלב ועיקרו.
אלו שלושה שלבים כלליים שאפשר להעזר בהם, ולעזור לחברך שלך בתהליך שלו.
