מתוך שאלתך, נראה שישנו איזו חוסר בהבנה, וחוסר בסיסי בכל המושג של ביטול. תחושת הביטול אין פירושה שאדם מבטל את עצמו ואת ערכו עד שהוא מרגיש שאינו שווה כלום, כמו שמשמע מתוך שאלתך.
וצריכים לדעת, שהפירוש של המושג ביטול בצורה הזו, הוא ממש ההפך ממה שמבואר רבות בכל תורת החסידות.
אלא ההפך ממש הוא הנכון: המושג ביטול הוא שהאדם מקבל את עצמו כפי שהוא, מעריך ואוהב את מה שקיבל כי זה מה שהוא, וקבלה זו מבטלת את הצורך שלו באישורים חיצוניים מהסביבה. הסביבה החברתית אינה מי שמגדירה את זהותו וערכו.
על ידי הענווה והביטול דווקא, האדם משתחרר מהתרכזות עצמית לא נכונה ונעשה מסוגל להתחבר באופן מתוקן ואמיתי לעולם שסביבו, דהיינו: לכבד ולתת מקום לכול.
המשמעות של המושג ביטול היא הערכה עצמית נכונה ומתוקנת, המאפשרת לאדם לבטל את הצורך להוכיח את ערכו בהשוואה לאחרים.
מובן שאדם שמרגיש תחושת ביטול, מקיים יחסי גומלין עם הסביבה, וערכו העצמי מתבטא גם ביחסים אלו, אך הגרעין הפנימי של ההערכה העצמית שלו אינו תלוי ביחסי הגומלין ואינו מותנה בהם. מהותו וערכו האמיתיים נובעים ממה שניתן לו מהבורא, ואיש בעולם, גם לא הוא עצמו בפעולותיו החיצוניות, במעשיו, בהצלחותיו או בכישלונותיו, אינו יכול לבטל אותם.
בראייה כזאת, ההתמודדות של האדם איננה עם הסביבה והעולם שבחוץ אלא עם עצמו. הוא יודע שקיימות בו מעלות ושעליו לחשוף ולגלות אותן בעולם, אבל לא על ידי מאבק והשוואה של עצמו לאחרים. הוא יודע שלא ההצלחות החיצוניות קובעות את ערכו האמיתי, ולכן אינו עסוק במרדף תמידי אחריהן.
על פי התפיסה של ביטול, החשיבות של האדם אינה מותנית בביצוע מוצלח של המשימות והיעדים שלו; חשיבותו נובעת מן היכולות האלוקיות הטמונות בו, עוד לפני שבאו לידי ביטוי בפועל. העובדה שהאדם נמצא וחי בעולם, היא עצמה מעידה שהבורא רוצה בו ומעריך אותו, ועולה ממנה שיש לו ערך ותפקיד ייחודי בעולם.
תודעה בסיסית זו, של ערך וקיום בלתי מותנים, גורמת לאדם להיות רגוע ולפעול למימוש עצמי בלי רדיפה מתמדת אחרי ההצלחות. היא מאפשרת לו להיות הגיוני, לנתח את המציאות בצורה נכונה ולהתייחס אל עצמו באופן נכון, ומתוך כך גם להצליח במה שהוא עושה.
ובהסברת הדברים, בצורה יותר מפורטת:
שלמה המלך אמר: "לִפְנֵי שֶׁבֶר גָּאוֹן, וְלִפְנֵי כִשָּׁלוֹן – גֹּבַהּ רוּחַ". בפסוק זה גנוז אחד הגורמים המשמעותיים והשכיחים ביותר המביאים לכישלונות ולמשברים בחיי האדם. שלמה המלך מלמד אותנו שלכישלון ולמשבר קודמת גאווה, שהיא אחד הביטויים העיקריים של התודעה התוהית.
חשוב להדגיש: אין פירוש הדבר שאין מקום להרגשת רוממות ולאמונה של האדם בכוחותיו וביכולותיו שקיבל מהבורא. אדרבה, האמונה שלו בערכו העצמי (בשל הנשמה שהבורא נתן לו) חשובה ומשמשת בסיס לתודעה נכונה.
גאווה, במובן השלילי, היא תפיסה עצמית שגויה של האדם, הגורמת לו להיות מרוכז מדי בעצמו ומשולל יכולת לראות את מציאות חייו בצורה נכונה. התרכזות עצמית זו גורמת לאדם להגיב ולפעול באופן שמביא בסופו של דבר למשברים ולכישלונות.
בתורת החסידות, התודעה של תפיסת האני בצורה לא מתוקנת מכונה 'ישות', מושג המבטא תחושת 'יש' חזקה של האדם.
אדם שתודעתו היא תודעה של ישות, משדר כלפי חוץ כוח ועוצמה לכאורה, אך התבוננות לעומק מגלה כי מאחורי הישות שלו מסתתרת חוויה בסיסית של חוסר הערכה עצמית אמיתית. בפנימיותו, הוא איננו מכיר באמת בערך העצמי שניתן לו מאת הבורא, והוא מרגיש חלל ריק. התחושה של חוסר הערך העצמי מערערת את תחושת הקיום של האדם, וכדי לחזק בעצמו את תחושת הקיום והערך העצמי, כדי להרגיש שהוא 'בסדר', הוא מחפש אישור והערכה מהסביבה.
צורך זה מביא אותו להעלות ולרומם את עצמו מעל לזולת – שהרי אם הוא טוב יותר מהזולת, הוא נעשה 'שווה משהו'. באופן אחר, הוא מנסה גם להשפיל ולהנמיך את הזולת – שהרי אם הזולת פחות ממנו, בולט יותר ערכו שלו, המרומם כביכול.
לאדם המודד את עצמו ואת ערכו על פי היחס של הסביבה אליו, קשה להישאר יציב ורגוע: הצלחה חיצונית (בפרט אם הזולת מבחין בה) גורמת לו לחוש טוב עם עצמו, ולכן הוא יחפש בלא הרף את ההצלחה החיצונית ואת הכרת הזולת בהצלחתו ובערכו. ולעומת זאת, כישלון, ובפרט כישלון שיוצר חוסר הערכה כלפיו או זלזול בו מצד הסביבה, עלול למוטט ולשבור אותו.
במצב של ישות, תחושת הערך מותנית (תלוית סביבה) ואיננה תחושת ערך עצמי. הגאון וגבהות הרוח, שמצוינים בפסוק, הם אותה התנשאות של האדם המבקש לקבל ערך רק מהחוץ.
חוויית הישות לדרגותיה השונות היא השורש העמוק של כל הכישלונות, המחסומים והדברים שתוקעים את החיים של האדם ומונעים ממנו להתקדם.
כדי לתקן את התודעה התוהית אין צורך ליצור דבר חדש בבחינת יש מאין אלא לצמצם ככל האפשר את התלות בזולת, לגלות ולחשוף את המלך בעצם שבאדם – את השלמות הפנימית שכבר קיימת וטמונה בתוכנו.
