כדי להבין את התשובה לשאלתך, יש להקדים בכלל מהו מקומו של ההורה כלפי המחונך, ומה המיוחד בקשר ההורי מול קשר חברי סתמי שבין אנשים.
אין דבר יותר חשוב להורים מאשר לראות את הילד שלהם גדל כראוי, מתחנך ומושפע בדרך הנכונה. והם צודקים. הקב"ה הפקיד את נשמת בנם בידם, ובאחריותם לעשות ככל שביכולתם לחנך ולדגל את הילד בדרך הישרה.
אך דווקא בשל חשיבות זו, יש לשים לב למשהו בסיסי הקודם במעלתו לרצון לחנך ולהשפיע, והוא עצם ההורות.
החינוך במהותו הוא קשר מותנה. ההורה מחנך את הילד ומצפה ממנו לגדול ולהתחנך בדרך שהוא מתווה לו. ההורות, לעומת זאת, עניינה קשר ואהבה עצמית ללא תנאי. כפי שבסדר הכרונולוגי האם יולדת את הילד שלה תחילה ורק אחר כך מגדלת אותו, כך בסדר הפנימי – בקשר בין ההורים לילדים, ההורה צריך לזכור שתפקיד ההורה הוא התפקיד הראשון, ותפקיד המחנך יגיע אחריו.
במערכות יחסים אחרות, כגון יחסי עבודה, הקשר מבוסס על רווח ותועלת – "תן וקח". אם הקשר מפסיק להניב את התועלת המצופה ממנו – הוא מסתיים. אפילו מערכת היחסים בין בני זוג – איש ואישה – מערכת של שניים שהיו רחוקים (בגלוי) ויצרו בניהם קשר ונהפכו לאחד, ייתכנו מקרים שבעקבותיהם היא תחדל להתקיים. לעומתן, מערכת היחסים בין ההורים והילדים ייחודית ושונה מכל מערכת אחרת: ההורים וילדם היו מלכתחילה דבר אחד, ולא ניתן לנתקה לעולם. כפי שהאדם לא יכול להתנתק מעצמו לעולם, כך הוא לא יכול להתנתק או להתגרש מהילד שלו לעולם.
גם היחס הנפשי המאפיין את ההורות הוא אהבה לעצם הילד ללא שום ציפייה ממנו. ללא שום התניה.
בספר התניא פרק ג' אדמו"ר הזקן מכנה את כוחות השכל 'חוכמה' ו'בינה' בשם 'אבא' ו'אימא', ואת ה'מידות' (הרגשות) בשם 'תולדות'. ההורים אם כן הם 'ראש' המשפחה.
דימוי זה מנחה ומלמד רבות: כשם שהראש מנהל ומנחה את הגוף, כך תפקידם של ההורים להנחות ולנהל את ילדיהם. המידות (הילדים) מבטאות את המקום הרגשי המושפע בצורה ישירה מהמסרים שהוא מקבל מהחוכמה ומהבינה.
לדימוי זה יש משמעויות רבות בהרכב המשפחה וביחסים הנכונים בין ההורים לילדים, אך עוד קודם לכן, צריך לשים לב לנקודה העמוקה הטמונה כאן: מדובר במוח ובלב של גוף אחד. המוח משפיע על הלב, אך לא ממקום חיצוני, אלא כי הוא חלק ממנו, והוא לא יכול בלעדיו.
בעומק נפשו כל הורה יודע שהקשר שלו עם ילדו הוא קשר עצמי, לא מותנה, אבל למרבה הצער לא תמיד זה המסר הגלוי העובר מההורה אל הילד. כדי להצליח להעביר את המסר הזה נדרשת בגרות הורית. לדוגמה: כאשר ילד מתנהג בדרך השונה מן הדרך שההורה מצפה ממנו, וההורה נפגע ונעלב, פירוש הדבר שההורה איננו פועל מהמקום ההורי האמיתי: האם מעצמו הוא היה נפגע? ודאי שלא. להיפגע אפשר רק ממישהו אחר. גם הורה המעניש את ילדו על מעשה שלילי שעשה, יחסו אל הילד שלו אינו נובע מהמקום ההורי האמיתי: האם את עצמו הוא היה מעניש?
כאשר הורים מעבירים לילדם מסר שלפיו חשוב להם מאוד שיתנהג באופן מסוים או שישיג ציון טוב במבחן וכדומה, ובמעשים אלו יגרום לאביו להיות גאה בו ולאימו להרגיש שהיה 'שווה' לגדלו ולטפל בו, הם מעבירים לו מסר שהקשר בינם לבינו הוא קשר מותנה התלוי במעשיו.
התניית החיבור והקשר, גם אם היא נובעת מתוך מטרה חינוכית לקדם את הילד, היא ביטוי והתנהגות של מקום 'לא הורי'. המסר ההורי האמיתי שאותו ראוי להנחיל לילד: אתה הבן שלי לא משום שאתה מוצלח או משום שאתה מסב לי נחת, אלא מן הסיבה הפשוטה שאתה חלק ממני. זהו.
האם אין מקום לצפות מהילד? להעניש או לבקר במקרה הצורך? כשעושים את זה נכון, יש לזה לעיתים מקום (כפי שיתבאר), אך על ההורה לשים לב שכשהוא נוקט את הדרכים האלה הוא עושה זאת כשהוא 'חובש את כובע המחנך', הבא לאחר מהות ההורה, ולעולם לא יכול להיות במקומו.
במקרים רבים מתברר כי קושי של אדם בקבלה והערכה של עצמו, נובע מחוסר הפנמה של המקום ההורי האמיתי של ערך ואהבה עצמית לא מותנית. גם במקרה שבו ההורים חמים ומעניקים אבל משדרים לילדם שערכו בעיניהם תלוי בהתנהגות ובהתקדמות שלו, השדר שלהם יבנה בילדם אישיות שיהיה לה צורך תמידי בהתקדמות ובהצלחות בעולם, משום שרק באמצעותן היא יוכל להוכיח שקיומה מוצדק וכדאי, שיש לה ערך.
אומנם הורים נדרשים גם לחנך את ילדיהם. בחינוך קורית כביכול ירידה מהאהבה עצמית לאהבה שתלויה בדבר. זהו חלק הכרחי בנתינה של ההורה לילד, כדי שיגדל נכון ויעמוד על רגליו, אך הוא צריך לבוא רק אחרי שהילד כבר עטוף באהבה העצמית שאינה תלויה בדבר, שהיא עיקר ההורות.
אסור שהרצון לחנך את הילד ולהשפיע עליו יפריע לעצם הורות. הורים המפתחים תחילה את תודעת ההורות, שהיא אהבה עצמית לא מותנית, גם החינוך שלהם יצליח יותר, אבל לא משום כך צריך להקדים את המקום ההורי למקום המחנך. זהו הסדר האמיתי והנכון של יחסי ההורים והילדים, ובדרך אגב – גם רווח בצידו, בהשפעה על הילד ובחינוכו הטוב.
ולכן מובן מכל זה, שפשוט צריכים לאהוב את הילד מצד עצם הקשר ההורי הלא מותנה, מצד עצם החיבור שקיים ביננו ובין הילד, ובדבר זה שום דבר בעולם לא יכול לפגוע ולהפריע.
אמנם כמובן זה לא סותר לכך שצריכים לחנך את הילד, ולפעול בו שיתנהג כמו שצריך, אבל היסוד לכל זה הנקודה הפשוטה – אני ההורה, ותפקידי לשדר את עצם ההורות, בכל מחיר ובכל מצב.
